בראשית החודש כינסה הנהגת חמאס מסיבת עיתונאים בדוחא והודיעה על השקת מסמך פוליטי חדש, שנועד לרענן את פילוסופיית המאבק שלה. ניסוח המסמך ארך שנתיים, ונראה כי הוא גובש על רקע השינויים הגיאופוליטיים במזרח התיכון, ותחת לחץ שהפעילו המארחים הקטרים על הנהגת החוץ של חמאס. קטר מעוניינת לשמר את מעמדה כמתווך בכל הסדר אזורי עתידי, ולכן היא מאלצת את חמאס להגמיש עמדות ולאמץ מדיניות חוץ פתוחה ומאוזנת יותר.
ב-17 במאי פרסם מרכז המחקרים בדוחא את ספרו של עזמי בשארה "צבא ופוליטיקה – סוגיות תיאורטיות ודוגמאות ערביות", ושלושה ימים לאחר מכן פרסם אתר האינטרנט "אל-ערבי אל-ג'דיד", שבשארה הוא אחד ממנהליו, את מאמרו "מבט אל מלחמת יוני 1967 – במלאת 50 שנה". בדומה לפוליטיקה הקטרית הוא מרבה לבקר את התנהלותם המדינית והצבאית של המשטרים הערביים, בעיקר בסוריה ובמצרים.
בשארה מעמת את המנהיגים הערבים עם לקחי התבוסה שנחלו במלחמת 1967 ומעביר את הדיון מהמרחב התרבותי-אידיאולוגי למרחב המדיני-צבאי. לטענתו, אין לתלות את התבוסה בנחשלות תרבותית ערבית, בכישלון אידיאולוגי או באופיים הלא-דמוקרטי של המשטרים הערבים, אלא יש לחקור לעומק את דרך קבלת ההחלטות המדיניות של שליטי ערב, את הכשירות המבצעית והטכנולוגית של צבאות ערב ואת מידת נחישותם לנהל מלחמה נגד האויב הציוני. בהקשר זה הוא מזכיר כי ארגוני ההתנגדות בעזה ובלבנון הפגינו עמידה איתנה מול ישראל גם ללא חיל אוויר.
בשארה, בגיבוי מלא של הקטרים, אינו רואה במנהיגים הערבים כיום מנהיגים ראויים או לגיטימיים, אם משום שאיבדו כל רצון ללמוד מכשלונותיהם המדיניים והצבאיים, ואם משום שהפכו לבעלי בריתה של ישראל כדי להתקרב לארצות הברית או כדי להיאבק באיראן. לאלה המבקשים להציג חלופה מנהיגותית הולמת ממליץ בשארה על שתי אסטרטגיות משלימות: זניחת דימוי הקורבן וניהול מקצועני של המדינה, הכלכלה, מדיניות החוץ והמלחמה.
לצד מאמרו של בשארה הסכימו הקטרים לפרסם את מאמרו של שר החוץ האיראני, ג'ואד זריף, "מוכנים להביא שלום לאזור". לטענת מנהלי האתר, מעבר לכך שהמאמר משקף עמדה רשמית של מדינה חשובה באזור, פרסומו הוא חלק ממדיניות האתר לכבד את חופש הדעה של כל גורם באשר הוא.
בכך מאפשרים בשארה והקטרים לזריף לפנות אל דעת הקהל הערבית ולשכנעה שלא ללכת שבי אחר מאמצי ההפחדה של "הישות הציונית" מפני התגרענות איראן, ולשתף פעולה עם איראן כדי למנוע את החרפת האסונות ההומניטריים באזור. זריף ניצל את הבמה והבהיר כי ביטחונה הפנימי של איראן לא בא על חשבון ביטחונן של שכנותיה, וכי איראן מחויבת לכבד את הריבונות הטריטוריאלית של כל אחת מהן. עוד הבטיח זריף לפתור בדרכי שלום מחלוקות שיתגלעו בין איראן ושכנותיה, ולראייה מנה את תכניותיו של הנשיא רוחאני – "עולם ללא אלימות", "פתרון המשבר הסורי" ו"ייסוד מועדון לדיאלוג אזורי"; את הסיוע האיראני לשיקום ושיפור תנאי החיים בעיראק ובאפגניסטאן; ואת הסיוע האיראני לכווית בזמן הפלישה של סדאם חוסיין לשטחה.
זריף ניצל את הבמה שניתנה לו גם כדי לשלוח לסעודיה ולאמריקאים מסר של נכונות לשיתוף פעולה במאבק בטרור והשכנת שלום בכל האזור, כולל בסעודיה. לדבריו, כדי שאירועי ה-11 בספטמבר לא יישנו, על הנשיא האמריקאי לדרוש מידידיו הסעודים להתנער מהחסות שהם פורסים על הטרור התכפירי מבית היוצר של דאעש.
נראה כי הקטרים, האיראנים וחלק מארגוני ההתנגדות הפלסטיניים (חמאס) מבוהלים מהדייר החדש בבית הלבן ומבינים כי עליהם לחשב מסלול מחדש. מול איש עסקים בלתי צפוי, הנחוש לקדם עסקאות אזוריות של שלום או מלחמה, אולי משתלם יותר לנהל מדיניות חוץ המבוססת על אינטרסים פוליטיים, כלכליים וצבאיים ולאו דווקא על אידיאולוגיות או על ערכים.
בשארה, בשירות מארחיו הקטרים, משתמש בכישוריו האינטלקטואליים, הפוליטיים והתקשורתיים כדי לחזק את מעמדם האזורי של פטרוניו ולהסיר מדרכם כל אבן נגף אפשרית. הוא מסייע בניסוח פילוסופיית המאבק של חמאס כדי להתאימה לשיח האזורי והעולמי החדש, מנהל מסעות הסברה אינטנסיביים נגד השליטים הערבים שהפנו עורף לבני עמם ולעם הפלסטיני, ונזהר שלא להרגיז את האיראנים והטורקים, המשתפים פעולה מעת לעת עם פטרוניו הקטרים.
טראמפ מוכן לרקוד את מחול החרבות כדי לרצות את בעלת הברית הסעודית, אך הוא מקפיד שחרבו תהיה מופנית כלפי מטה ולא מונפת אל על, ללמד שהכל פתוח. קטר הקטנה מוכנה לרקוד עם הזאבים באיראן ובטורקיה כדי להבהיר לסעודיה הגדולה שהיא אינה טרף קל. האיראנים, מצדם, מוכנים לרקוד על כל החתונות – של השיעים והסונים ושל הערבים והמוסלמים גם יחד.
