בשבועות האחרונים נשמעת באיראן ביקורת סביב התקציב הממשלתי המיועד למוסדות הדת, ובראשם המכללות הדתיות. נשיא איראן, חסן רוחאני, הגיש לאישור הפרלמנט (המג'לס) בחודש שעבר את הצעת התקציב לשנה האיראנית החדשה, שתחל ב-21 במרץ 2018.
התקציב החדש כבר עורר ביקורת ציבורית בשל התכניות להכבדה במיסוי, העלאה במחירי הדלק, צמצום מספר הזכאים לקצבאות והגדלת התקציב למוסדות דת ב-10%, בסכום כולל של למעלה מ-2,000 מיליארד תומאן (כ-550 מיליון דולרים). מנתונים שפורסמו לאחרונה עולה כי תקציב המכללות הדתיות גדל ב-26% בתקופת כהונתו של רוחאני לעומת תקציב החינוך והבריאות, למשל, שגדל ב-17% בלבד.
הצעת התקציב גוררת ביקורת ציבורית חריפה בטענה כי יש להפנות את המשאבים הגדולים המוקצים למוסדות הדת לטובת פתרון מצוקות האזרחים. הביקורת נשמעת בצל מחאה שפרצה בסוף דצמבר האחרון בעיר משהד והתפשטה במהירות בכל רחבי המדינה, תוך שהיא לובשת אופי פוליטי אנטי-ממסדי. במהלך ההפגנות שהובילו פועלים ובני השכבות הנמוכות נשמעו קריאות נגד המשטר בהנהגת עלי ח'אמנהאי ונגד המדיניות האיראנית במזרח התיכון, הגובה מחיר כלכלי כבד על חשבון הטיפול במצוקות החברה האיראנית.
במאמר שהתפרסם בסוף דצמבר באתר "תאבנאכ" נכתב כי על ראשי המכללות הדתיות לבחון את התנהלותם ולשאול עצמם מדוע העברת התקציבים למוסדותיהם גוררת ביקורת ציבורית כה שלילית. עוד נטען כי אין מקום להשוות בין התמיכה הממשלתית במכללות הדתיות לבין התמיכה באוניברסיטאות, משום שמוסדות ההשכלה הגבוהה אינם נהנים ממקורות הכנסה נוספים כמו תרומות הציבור והקדשים אסלאמיים, העומדים לרשות המכללות.
יתר על כן, בעוד שתלמידי הדת מקבלים קצבה חודשית, גם אם מצומצמת, סטודנטים אינם מקבלים דבר ואף נדרשים לשאת בחלק מההוצאות, כגון שכר דירה במעונות. אין סיבה למנוע מדוקטורנט באוניברסיטה משכורת בעוד שכל תלמיד דת זוכה לקצבה חודשית, נכתב ב"תאבנאכ".
בעקבות הביקורת הזדרזו בכירים במכללות הדתיות להגן על התקציב המיועד להם. דובר המכללות, עבאס רפעתי, טען במסיבת עיתונאים כי תקציב המכללות לא מגיע אף למחצית מתקציב אוניברסיטת טהראן. הוא טען כי הדיווחים בתקשורת וברשתות החברתיות בנוגע לתקציב המכללות מופצים על-ידי "גורמים אנטי-מהפכניים", המבקשים להחליש את אנשי הדת. לדבריו, רק 10% מתקציב המכללות מגיע מהממשלה, והיתר בעיקר מתרומות והקדשים.
רפעתי הוסיף כי רוב תלמידי הדת באיראן חיים מתחת לקו העוני ורוב התקציב הממשלתי מיועד להקמת בתי ספר ולקידום פעילות תרבותית, ולא לסיוע לתלמידי הדת. דרשן תפילות יום השישי בטהראן, איתאללה כאזם סדיקי, התגייס גם הוא להגן על המכללות הדתיות וטען כי תקציבן נמוך מתקציב האוניברסיטאות ויש להגדילו. אם השלטונות מעוניינים להפיץ את הדת בחברה, אמר סדיקי, עליהם להעמיד תקציבים ראויים לטובת המכללות ומרכזי התרבות והדת.
בתגובה לדברים שלח פרופ' סאדק זיבאכלאם, פרשן פוליטי בכיר מאוניברסיטת טהראן המזוהה עם המחנה הרפורמיסטי, מכתב תגובה מפורט לסדיקי. זיבאכלאם ציין כי בדיקה של תקציבם של 44 מוסדות, קרנות וארגונים הפועלים בתחום הדתי והתרבותי העלתה כי תקציב המכללות הדתיות גבוה לאין שיעור מתקציב האוניברסיטאות. למשל, האוניברסיטה הטכנולוגית "אמיר כביר" בטהראן ואוניברסיטת תבריז מקבלות תקציב ממשלתי שנתי של כ-250 מיליארד תומאן כל אחת (כ-68 מיליון דולרים), לעומת 400 מיליארד תומאן (כ-110 מיליון דולרים) המוקצים לטובת המועצה העליונה של המכללות הדתיות, 353 מיליארד תומאן (כ-95 מיליון דולרים) לתמיכה בתלמידי הדת, 380 מיליארד תומאן (כ-104 מיליון דולרים) לטובת ארגון ההסברה האסלאמית ו-300 מיליארד תומאן (כ-82 מיליון דולרים) לטובת אגודת "אל-מוסטפא" העולמית, העוסקת בהכשרת אנשי דת שאינם איראנים.
עוד ציין זיבאכלאם כי גם תקציב איכות הסביבה, העומד על כ-300 מיליארד תומאן (כ-82 מיליון דולרים), נמוך מתקציב מוסדות הדת. בניגוד לאוניברסיטאות, הוא הוסיף, התנהלותם התקציבית של כלל המוסדות התרבותיים והדתיים, למעט משרד ההכוונה האסלאמית, אינה נתונה לפיקוח הממשלה או המג'לס.
הסוגיה עוררה ביקורת גם בקרב אנשי דת המזוהים עם המחנה הרפורמיסטי, בהם מוחמד תקי פאזל מייבודי, שטען בריאיון עיתונאי כי קבלת תקציבים ממשלתיים פוגעת בעצמאות המכללות הדתיות ומגבירה את תחושת הניכור בציבור הרחב כלפי אנשי הדת. בעוד שהתקציבים הדתיים גדלים, אמר, השפעת הדת בחברה קטנה ואמון הציבור במוסדות הדת נשחק, ולכן יש להתחשב בדרישת הציבור להפנות תקציבים לטובת תמיכה בנזקקים. ככל שעצמאותם של אנשי הדת תגבר, אמר מייבודי, כך ישתפר יחסו של הציבור כלפיהם. גם איש הדת הרפורמיסטי הבכיר איתאללה יוסף סאנעי הצטרף לביקורת והזהיר מפני סכנת השחיתות; הוא טען כי המכללות הדתיות חייבות לשמר את עצמאותן מהממשלה, וכי יש להפנות את התקציב הממשלתי לטובת מובטלים ונזקקים.
ביקורת זו משקפת חשש גובר בממסד הדתי מפני המשך הפגיעה בעצמאות הכלכלית של אנשי הדת, שמשך מאות שנים נחשבה לגורם מרכזי בעוצמתם ביחס לעמיתיהם, אנשי הדת הסונים, שנתמכו על-ידי השלטונות. באיראן השיעית, אנשי דת התפרנסו בעיקר מתרומות מאמינים, דבר שהגביר את נאמנותם לאזרחים והקנה להם עצמאות רבה יותר במאבקים נגד השלטון.
הביקורת הציבורית כלפי תקציבי המכללות הדתיות מספקת עדות נוספת לניכור הגובר שחש הציבור האיראני כלפי הממסד הדתי ולשחיקה במעמדם של אנשי הדת. הפוליטיזציה המופרזת של הדת באיראן, כישלון המשטר בפתרון המצוקות הכלכליות והחברתיות והשחיתות הנרחבת החלישו את כוח המשיכה של הדת בעיני הציבור הרחב, וכיום מזוהים אנשי הדת עם השלטון ונתפסים במידה רבה כאשמים בעוולותיו.
