הפילוסוף וההיסטוריון האמריקני תומאס קון חיבר את הספר הנפלא "המבנה של מהפכות מדעיות" (1962), שעסק בתהליכים שבמסגרתם נוצר ידע אנושי חדש על העולם. קון בחן בעיקר את תהליכי ייצור הידע במדעים המדוייקים, אולם משנתו חורגת כמובן מהמרחב האקדמי.
בספרו טבע קון את המונח "פרדיגמה" כמערך כולל הנחות יסוד, מושגים, הגדרות ורעיונות שבאמצעותן מתבוננים בני אנוש על המציאות, וחשוב מכך – מפרשים אותה. אפשר להמשיל את הפרדיגמה למשקפי שמש, כשהמציאות הניבטת דרכם תלויה בצבע העדשה. אולם גם כאשר משתנה המציאות, בני האדם יתבוננו בה דרך אותם משקפיים בדיוק.
הפרדיגמה אינה נוצרת בבת אחת. היא מובנית בהדרגה בתהליך שהוא לרוב פוליטי, כלומר מושפע מקיומם של גורמי כוח ואינטרסים, ובעיקר חברתי. מאחוריה ניצבת היומרה האנושית למצוא מסגרת תפיסתית שלא רק תפרש את המציאות אלא גם תעצב את ההתמודדות עמה. בעוד שבתהליך יצירתה של פרדיגמה מעורבים בעלי עניין שונים, השרשתה תלויה בצירוף אקראי למדי של נסיבות ותהליכים.
מרגע שקנתה לה שביתה בציבור מתבססת הפרדיגמה כמסגרת הרעיונית המדריכה באופן בלעדי את תפיסת המציאות של החברה הנתונה ואת פעולותיה. עובדות, אבחנות ומחשבות שאינן עולות בקנה אחד עם הפרדיגמה השלטת נהדפות החוצה ולעתים אף מוגדרות כסטיה רעיונית שיש להלחם בה. המנגנונים המאפשרים את שכפולה והפצתה נובעים מתוכה, והיא והמציאות משתלבות זו בזו לבלי הכר.
אולם פרדיגמות אינן נצחיות. אף שהן שורדות תקופות ארוכות, הן מוחלפות לבסוף בתפיסות חלופיות. תהליך קריסתן אטי לא פחות מתהליך ההבניה שלהן, משום שקשה להבחין בכך שהמציאות השתנתה ורק המשקפיים נותרו על מקומן. צבי לניר, שעסק בכשל הקוגניטיבי הישראלי לפני מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, הציע בהקשר זה את המונח "פער של רלוונטיות", המתאר את פרימת החפיפה בין המציאות ובין צורת החשיבה עליה. המציאות והפרדיגמה מתחילות לנוע על שתי מסילות שונות, וכאשר המרחק בין המסילות גדול מדי מתחולל משבר המלווה בהלם פסיכולוגי. מתוך המשברים וההפתעות צומח גם התיקון, בדמות פרדיגמה המותאמת למציאות. תהליך זה עלול להתארך, משום שמעבר בין פרדיגמות דומה בעוצמתו להמרת דת.
בעוד שנקודת הסיום והשבר של פרדיגמה הם מוחשיים למדי, תהליך גסיסתה הוא אטי ובלתי מורגש עבור כל המחזיקים בה. סימנים מעידים המבשרים על חוסר הרלוונטיות הגובר שלה למציאות מודחקים הצדה. נראה שזהו המצב ביחס למציאות הישראלית-פלסטינית שנבנתה במרחב שבין הים לנהר בעשורים האחרונים, ובעיקר מאז הסכמי אוסלו.
הקהילה הבינלאומית מחזיקה עדיין, לעתים מהשפה ולחוץ, בפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים", וממשל טראמפ מאותת על רצונו בחידוש המו"מ המדיני בגיבוי המדינות הערביות ה"פרגמטיות". אולם בשטח מצטברים סימנים המעידים על חוסר הרלוונטיות של הפרדיגמה הזו למציאות.
תהליך אוסלו, שנשען על רעיון שתי המדינות, קרס. האליטה הפוליטית והחברתית בישראל השתנתה. הימין הכלכלי והמדיני התבססו. "הקו הירוק", אבן הפינה של רעיון החלוקה לשתי מדינות מאז 1967, נמחק פיזית ותודעתית. מפעל ההתנחלויות זחל ללבו של הקונצנזוס הישראלי. חלק מהפלסטינים בשטחים הכבושים נואשו מהסיכוי לשנות את המצב ומעדיפים "שלום כלכלי" על העדר שלום מדיני. החיבור בין אוסף כל הנקודות הללו מגלה תמונה חדשה: פרדיגמת שתי המדינות אינה הולמת עוד את המציאות. במרחב, במנגנונים המנהלים אותו ובין שני הלאומים המאכלסים אותו מתקיימים הרבה יותר רכיבים של סימביוזה מאשר רכיבים של הפרדה.
המציאות רוקנה את פרדיגמת שתי המדינות ממשמעותה, גם אם השיח הפוליטי המקומי והבינלאומי עדיין דבק בפרדיגמה. החלל הרעיוני יוצר את התנאים להצגתה של מסגרת רעיונית רלוונטית הרבה יותר למציאות הישראלית-פלסטינית הנוכחית.
שתי חלופות כאלה ניכרות כיום: "מדינה אחת" בדומיננטיות יהודית ותחת משטר הפרדה גזעי (חזון הימין היהודי) או בשליטה יהודית-ערבית משותפת (חזון השמאל הרדיקלי), או "מולדת אחת" המבוססת על קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. זו תאפשר לרכיבים של הסימביוזה להמשיך ולהתקיים לצד הפרדה לשתי מדינות לאום. הדומיננטיות של הימין בישראל מקנה יתרון לא מבוטל לפרדיגמת "המדינה היהודית האחת" על פני פרדיגמת הקונפדרציה, המובלת על ידי קבוצות קטנות הטוענות לעמדה א-פוליטית.
רוב השמאל הציוני מתקשה להפרד מפרדיגמת "שתי המדינות", אף שלא ניתן עוד להפיח בה רוח חיים, ואינו מוכן להמיר את דתו ולאמץ פרדיגמה חדשה. המרכז הפוליטי, המיוצג על ידי מפלגות שבוחריהן תמכו בעבר ברעיון שתי המדינות, הפקיר לידי הימין את תהליכי החשיבה והתכנון בהקשר הפלסטיני ומתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים (שאינם קלים יותר לפתרון מהבעיה המדינית).
הן המרכז הן השמאל הציוני נדרשים לנקוט עמדה במאבק על זהותה של הפרדיגמה החדשה שתחליף את פרדיגמת שתי המדינות. האם זו תהיה "מדינה אחת", "מולדת אחת", או פרדיגמה אחרת המתאימה למציאות שהתעצבה במרחב שבין הים לנהר, אך גם מצמצמת את ההשלכות הקשות שלה על בטחונם ורווחתם של תושבי המרחב הזה?
