בשני העשורים האחרונים משקף השיח הציבורי והפוליטי במערב חשש מהשתלטות ה"אסלאם", בפרט על אירופה. נקודות הציון החשובות בהתעוררות השיח הזה היו פיגועי ה-11/9, ההגירה המואצת מהמזרח התיכון וצפון אפריקה למערב בעקבות תהפוכות האביב הערבי, והפיגועים של אל-קאעדה ולאחר מכן דאע"ש באירופה.
הסדרה התיעודית של צבי יחזקאלי, "בזהות בדויה", והסדרות הקודמות שלו ששודרו בערוץ 10 ("אללה אסלאם" ו"היג'רה"), הן חלק בלתי-נפרד מהשיח הזה. יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים ב"חדשות עשר", מנסה לשפוך אור על מה שהוא רואה כהשתלטות אטית אך ודאית של האסלאם הפוליטי (האחים המוסלמים) והרדיקלי (הסלפיה הג'יהאדיה) על אירופה הלבנה ועל ארצות הברית, בחסות הקהילות המוסלמיות המקומיות.
אינני מקל ראש בעובדה שישנה בעיה של התאקלמות ואינטגרציה בקרב חוגים מסוימים בקהילות המוסלמיות במערב. אין להכחיש גם שמקרב אותן קהילות אכן יצאו מרצחים פנאטים אשר ביצעו פעולות טרור עקובות מדם נגד יעדים אזרחיים בפריז, בריסל, טולוז, בוסטון, סן ברנרדינו ועוד. יתר על כן, אין להתעלם מהתפקיד השיטתי וההרסני ששיחקו עד כה מדינות המפרץ הקיצוניות והשמרניות כמו סעודיה וקטר בהפצת האידיאולוגיה הווהאבית בקרב הקהילות המוסלמיות במערב, מה שמעכב את תהליך ההשתלבות של אזרחים מוסלמים במדינותיהם החדשות.
עם זאת, גישתו של יחזקאלי רדודה ומטעה. המסר העולה מהסדרות שלו הוא כי המוסלמים במערב הם מקשה אחת, או לכל הפחות רוב דומם ואדיש הנגרר על ידי מיעוט קיצוני וחזק. מיעוט זה מנצל כביכול את "אזלת היד" וה"ניוון" של המערב השוקע, וזומם לאסלם את אירופה וארצות הברית ולהפכן לחלק מ"דאר אל-אסלאם". יחזקאלי אינו מבחין, בעניין זה, בין ערבי לפרסי, בין סוני לשיעי, בין סופי לסלפי, בין פקיסטאני ללבנוני או בין אחמדי לווהאבי. כל ההבדלים הגדולים הללו מטושטשים ומעומעמים על ידיו באופן מכוון כדי להציג את המוסלמים כישות הומוגנית שמטרתה האמיתית היא לאסלם את המערב ה"כופר״.
מי שעוקב אחר השיח הציבורי בישראל ובאמצעי תקשורת שמרנים במערב מקבל את הרושם שהמוסלמים ביבשת אירופה עומדים להפוך לרוב. אולם בדיקה יסודית של המספרים חושפת מציאות הרבה יותר מורכבת. לפי מכון המחקר האמריקאי המהימן PEW המוסלמים היו מיעוט קטן יחסית באירופה, נכון לאמצע 2016: פחות מחמישה אחוזים מכלל האזרחים ביבשת. למרות שמספרם גדל בהתמדה, וימשיך לגדול בעשורים הקרובים, הוא צפוי לנוע בשנת 2050, לפי ההערכה הנדיבה ביותר, סביב 11-14 אחוז מתושבי אירופה.
במילים אחרות, גם בעוד שלושים שנה יהיו המוסלמים, לכל היותר, פחות משביעית מכלל האוכלוסיה באירופה, או, בניסוח של עורכי המחקר, "עדיין מספר קטן בהרבה מאוכלוסיית הנוצרים ואנשים ללא דת באירופה". ראוי לציין, אגב, כי כמעט מחצית מכלל המהגרים החדשים לאירופה היו לא היו מוסלמים, מה שמאזן במקצת את אחוז המוסלמים באוכלוסיית היבשת.
במבט על מדינות ספציפיות, על פי התרחיש המרחיב, בגרמניה ינוע שיעור המוסלמים בין 11 ל-20 אחוז בשנת 2050, ובשוודיה בין 21 ל-31 אחוז באותה שנה. זהו מיעוט ניכר, אך גם הוא תלוי במתרחש בסוריה ובלוב, שתי מדינות שהיקף האלימות בהן הולך ופוחת ביחס לשנים האיומות האחרונות. נתוני PEW מלמדים שמספר הפליטים באירופה עלה בין השנים 2014—2016, אך ירד לאחר מכן בעקבות המגבלות שהוטלו על כניסתם ליבשת.
הפרקים האחרונים בסדרה "זהות בדויה" עוסקים בקהילה המוסלמית בארצות הברית. שם הנתון הוא מזערי יותר – כ-3.45 מיליון אזרחים, או 1.1 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית. לפי ההערכות, המוסלמים יהוו 2.1% מהאוכלוסיה האמריקאית עד שנת 2050.
לצד זאת מתעלם יחזקאלי לחלוטין מסיפורי הצלחה והצטיינות של אמריקאים מוסלמים בשלל תחומים. הצלחה לא מבוטלת זו נובעת בין השאר מהיחס המחבק וההזדמנויות הרבות שמהגרים מוסלמים מצאו בארצות הברית. עליהם נמנים פאזלור רחמן חאן (1929–1982), המעצב של מגדל הסירס בשיקאגו; ג'אוויד קארים, ממייסדי יוטיוב; רוזבה יאסיני, הממציא של מודם הכבלים; עזיז סנג'אר, שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2015; עבדוס סלאם, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1979; אחמד זוויל, זוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1999; מרים מירזחאני, האישה הראשונה שזכתה במדליית פילדס ומי שכיהנה כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד; מוראד אומידיאר, המייסד של eBay וחוקרות וחוקרים מפורסמים אחרים משלל תחומים מדעיים. את כל אלה ספק אם יחזקאלי טרח להכיר, ולבטח אינו מזכיר. הם אינם משרתים את התזה שלו.
לקראת סוף העימות הטלוויזיוני בין יחזקאלי לבין ז'נאן בסול, חוקרת הפורום לחשיבה אזורית, תבע יחזקאלי תשובה לשאלה, שהפנה גם באופן אישי לבסול, האם מוסלמים מברכים את שכניהם הנוצרים בחג המולד. שוב נכשל יחזקאלי בידע בסיסי. חג המולד (ותחילת השנה האזרחית) הוא חג רשמי במדינות ערביות כגון ירדן, סוריה, מצרים ואפילו הרשות הפלסטינית. נוצרים כיהנו כשרי חוץ במדינות כמו ירדן, עיראק ומצרים, ובסוריה הם כיהנו או מכהנים בתפקידי שר בטחון ויו"ר פרלמנט.
ברשות הפלסטינית מכהנים נוצרים בתפקידים רמים – נביל אבו-רודיינה, הדובר הרשמי של הרשות; הנד חורי, השגרירה בצרפת לשעבר; מנואל חסאסיאן, השגריר בבריטניה; הכומר קונסטנטין קורמוש, סגן יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית ורבים אחרים. בנוסף לכך, בחוק הפלסטיני מתחייב מינויו של ראש עיר נוצרי בתשע רשויות מקומיות, ובהן רמאללה ובית לחם, גם אם הנוצרים מהווים מיעוט באותם איזורים.
למרות שהנוצרים סבלו ועדיין סובלים מאפליה, הטרדה, רדיפות, ולעתים אף גירוש ורצח המוני במזרח התיכון, אין להתעלם מתפקידם המרכזי בהיסטוריה של המרחב הערבי והמוסלמי )במקרים רבים בעידודם של מוסלמים נאורים). שמות רבים עולים בהקשר זה, ובהם סארג'ון אבן מנסור, שר האוצר של הח'ליף משושלת בית אומיה מוּעַאוִיָה בֶּן אַבִּי סוּפְיָאן; אל-אכטל, שהיה המשורר הרשמי והשופט של אותה שושלת; הרופא חונאין אבן אסחק או המתרגם המבריק המקורב לשושלת עבאס קוסטא אבן לוקא. מאמצע המאה ה-17 מונו נוצרים יוונים לתפקיד שרי החוץ באימפריה העותמאנית.
בעידן המודרני בלטו נוצרים רבים בפסגת הפוליטיקה, הספרות והמדע הערבי: פארס אל-ח'ורי, קונסטנטין זורייק, מישל עפלק, פרח אנטון, שיבלי שמייל, יורגי זידאן, אדוארד סעיד ועוד. הנוצרים והנצרות, כמו גם יהדות המזרח, הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומהמהות של הציוויליזציה הערבית והאסלאמית. ובשורה התחתונה, גם בתוך האסלאם הפוליטי, ואף הרדיקלי, חלוקות הדעות בנוגע ליחסים הרצויים בין מוסלמים לבין נוצרים בכלל, ושכניהם הנוצרים בפרט.
את כל העובדות הללו יחזקאלי אינו רוצה להכיר לצופיו, משום שהן אינן משרתות את מטרתו: מסע ההפחדה מהאסלאם.
תאמר נאשף הוא חוקר עצמאי העוסק בהיסטוריה של המדע, בפילוסופיה ובתיאולוגיה
