האם מו"ל ישראלי ימצא את עצמו בקרוב על כיסא הנאשמים בבית המשפט?
שאלה זו מעסיקה בימים אלו את עולם הספרות בישראל, בעקבות שערוריית הפרה של זכויות יוצרים. במרכז הפרשה עומדת האנתולוגיה "חוריה" – קובץ של סיפורים ורשימות של 45 סופרות ערביות ממדינות האזור, שראה אור בהוצאת רסלינג, בעריכתו של ד"ר אלון פרגמן ובתרגומו. רוב הכותבות שתקו, אמנם, אבל די היה בכמה מהן כדי לחולל את המהומה. אלו הכריזו שההוצאה לא ביקשה מהן אישור לתרגם את יצירותיהן, הן התבטאו בחריפות נגד ישראל, ואף הצהירו שאילו פנו אליהן לא היו משתפות פעולה עם הכובש, ובוודאי שלא היו מעוניינות להיכלל באסופה. האיום בתביעה, שנפוץ תחילה ברשתות החברתיות, לא איחר להגיע.
ואולם הדרך לתביעה משפטית נגד בית ההוצאה ארוכה מאוד ומסובכת. המחסום העיקרי הוא פוליטי. מי שאוסר על עצמו לבוא במגע עם ישראלים כדי להחרימם, ייחשב "מפר חרם" אם יפנה לבית משפט בארץ. הוא, או במקרה זה הן, יצטרכו לספק לציבור הסבר משכנע מדוע החליטו לנהל שיג ושיח עם רשות שיפוטית ישראלית. המחסום הזה ייחודי למצב בין ישראל לשכנותיה. לו היו אלו סופרים או סופרות איטלקים, בריטים או רוסים, למשל, בעיית הנורמליזציה לא הייתה מכשול. נראה כי גם הכותבות ותומכיהן מכירים במציאות הזאת. לעת עתה הנטייה היא להמיר את הערכאות הרשמיות במשפט ציבורי, המתנהל ברשתות החברתיות ובעיתונות.
אולם אסור שסיפור "חוריה" יסיט אותנו מן העיקר. פרשה זו התפוצצה דווקא בתקופה שבה דפוסי העבודה של הוצאות ישראליות עם סופרים במדינות ערב סדורים מאי פעם. זכויות תרגום נרכשות או נמסרות כחוק, וכותרים רואים אור בִּרְשות. ניצנים של אמות מידה מקצועיות בבתי הוצאה לאור ומתן כבוד לסופרים הערבים נראו כאן כבר לפני עשור או שניים, ומשנכנסו לתחום הספרות המתורגמת מערבית המו"לים הגדולים בישראל, התחזקה המגמה מאוד והוחלו עליו סטנדרטים בין־לאומיים. הנה, לדוגמה, כנרת־זמורה: בחמש שנות פעילותה בתחום, מ־2013, העלתה הוצאה זו על מדפי הספרים בעברית שישה רומנים מהעולם הערבי. מאחר שהייתי מעורבת בבחירה, בתהליך התרגום והעריכה ובנעשה מאחורי הקלעים, אני יכולה להעיד כי כולם פורסמו בלי להפר זכויות יוצרים. ספרים נוספים נמצאים על שולחן העבודה, לפי אותה פרקטיקה מכבדת, גם בהוצאות אחרות.
פרשת "חוריה" היא בראש ובראשונה סיפור של התנגשות בין פוליטיקה לספרות. היכן עוד אפשר למצוא בה את הפוליטיקה? פרשה זו מזכירה לנו שענף התרגום הספרותי מערבית לעברית הוא ראש החץ במגעים התרבותיים בין ישראל לשכנותיה. אפשר אף לומר כי זו הזירה היחידה בתחום התרבות שבה האיסור על נורמליזציה נסדק.
יחסי השגרה בין ישראל למדינות האזור, ובמיוחד בינה ובין המדינות שעמן חתמה על הסכם שלום, לא השתפרו במידה רבה בשנים האחרונות. כמעט שאין נורמליזציה וגם לא יחסים בין העמים. את ההסבר לכך תולים המחרימים בסוגיה הפלסטינית. במצרים השלטון חוסם בהצלחה רבה כל צעד של חימום היחסים עם ישראל, והמשטר הירדני, לעומת זאת, מתקשה לעמוד בפני המחאה האנטי־ישראלית ברחוב, וגם הוא אינו מעודד שלום חם. איחוד האמירויות וסעודיה, שיש המכנים אותן "ידידות ישראל", מביעות את יחסן החם כלפיה רק בחשאי. ומכל מקום, הבריתות עם המדינות האלה הן צבאיות וביטחוניות בעיקרן. בתוך המציאות הזאת בולט, כאמור, תחום אחד שבו מושגות כל הזמן פריצות דרך. ובמילים אחרות, הסופרים מקדימים היום את הפוליטיקאים.
ידברו המִספרים לפנינו. בשנה האחרונה לבדה פרסמו מו"לים בישראל שבעה ספרים מתורגמים פרי עטם של יוצרים ערבים. כולם ראו אור כחוק: "מועדון המכוניות של מצרים" (עלאא אל־אסוואני), "להתראות עכו" (עלאא ח'ליח'ל), "הילדים צוחקים" (זכריא תאמר), "ילדי הגטו – שמי אדם" ו"פקעת של סודות" (אליאס ח'ורי), "נדנדת חבלי הכביסה" (אחמד דני רמדאן, שנכתב במקור באנגלית) ו"אין בבעלותי דבר מלבד החלומות" (אנתולוגיה של שירה אזידית). ארבעת הכותרים הראשונים הופיעו ברשימות רבי המכר בארץ לפרקי זמן שונים.
הדבר יישמע מפתיע, אבל למצרים, מובילת האיסור על נורמליזציה עם ישראל, יש מקום של כבוד בהתפתחות הזאת. בחבורת המצרים שיצירותיהם תורגמו לעברית בשנים האחרונות תמצאו שניים מהידועים בסופרי קהיר – עלאא אל־אסוואני ויוסף זידאן, ותרגומים של סופרים נוספים מארצם עוד לפנינו. אפילו דעת הקהל המצרית שככה מעט. הנה, המתקפה על אסוואני ב־2016 בעקבות פרסום ספרו "בית יעקוביאן" בעברית לא חזרה על עצמה בעוצמה דומה כשתרגום הרומן השני מפרי עטו ראה אור השנה.
עם סופרים עיראקים, שארצם עדיין מוגדרת רשמית מדינת אויב, מתקיימים מגעים חמימים במישור הספרותי. "החלום הפך למציאות", סיפר טה חאמד אל־שביב בריאיון ל־ynet ב־2017, עם הופעת הרומן שלו, "מלאכים חסרי בית", בעברית. סופרת עיראקית, שהציעה לתרגם רומן שלה, כתבה לי בעת האחרונה בדואר אלקטרוני: "אני שמחה לדעת שאתם מתעניינים בתרגום טקסטים של ספרים שמוצאם בעיראק".
אנשי רוח וסופרים ערבים ניסחו פעם אחר פעם את המסר בזכות המגעים עם ישראלים, ובכך הניחו, למעשה, את היסוד הרעיוני להתקשרות לגיטימית עם מו"לים בארץ. "השאלה הערבית יהודית כולה זקוקה לבחינה מחודשת", אמר יוסף זידאן לעיתון אל־יום אל־סאבע בדצמבר 2013, חודשים אחדים לאחר שהרומן שלו "עזאזל" ראה אור בעברית. הסופרת הסודאנית סועאד מחמוד אל־אמין, שסיפור שלה נכלל באנתולוגיה שהציתה את התבערה, אמרה ליומון הפלסטיני אל־איאם: "לספרות יש תפקיד חשוב בהעברת תרבותן של חברות. תמיד קיוויתי שטקסטים בערבית יתורגמו לשפה העברית ויעבירו לדובריה את הוויית החיים בחברות שלנו ואת הבעיות שמהן סובלים העמים הערביים בגין הכיבוש. אולי אף נרוויח קוראים לרומנים ולסיפורים המגוונים שלנו, לספרות הכלא ולספרות המלחמות והשלכותיהן. לכן התרגום לעברית הוא אינטרס של הספרות הערבית: משיכת קוראים מישראל שיוכלו לדעת מה מתרחש בחברות הערביות, להבדיל ממה שמתווכת להם המכונה התקשורתית המוּטה נגד העמים הערביים".
הסוציולוג ופעיל זכויות האדם המצרי, פרופ' סעד א־דין אבראהים, שהשתתף בראשית ינואר 2018 בכינוס אקדמי באוניברסיטת תל אביב, דחה את הביקורת החריפה שנמתחה עליו בגין קידום הנורמליזציה: "המגע עם אנשי אקדמיה העניק לי הבנה מורכבת יותר של החברה הישראלית. אני מאמין שהגיעה העת לשוב ולשקול את עמדתנו נגד קשרים עם אקדמאים ישראלים […] אני קורא לכל מי שמוחה נגד 'נורמליזציה' איתם להצביע על תועלת אחת שהפיקו הפלסטינים מכמעט 40 שנות סירוב מצרי למגע כזה. אולי עבר די זמן. אולי הגיעה העת להתיר לאחדים מאיתנו לבחון ברצינות מה אפשר להשיג מבחירה בנתיב אחר".
ואפשר שפרשת "חוריה" היא צומת דרכי סמלי בין מזרח תיכון ישן למזרח תיכון חדש. ענף התרגומים מהספרות הערבית משתנה לטובה. החרם הולך ומתרופף, ההקפדה על זכויות יוצרים מתחזקת, וגם הקוראים מגלים עניין רב יותר. אמנם איש לא יוכל להבטיח כי מחר לא יקופחו זכויותיו של סופר ערבי, אבל סביר להניח כי מעתה כל מו"ל שירצה לעשות זאת יחשוב פעמיים.
תמי צ'פניק היא עורכת ספרות ערבית מתורגמת.
