מעקב אחר "כתיבה אלטרנטיבית" של אינטלקטואלים ערבים מגלה העדפה ברורה של העיתונות הקלאסית על פני הרשתות החברתיות כאמצעי להעברת מסרים בלתי שגרתיים, למשל שבח לישראל וביקורת על הערבים
לאחרונה התפרסמו ארבעה מאמרים יוצאי דופן דווקא ביומונים הבולטים אל-חיאת, א-שרק אל-אוסט ואל-אהראם. הראשון נכתב על ידי כורדי-סורי בשם ניזאר אגרא, סופר המתגורר בשבדיה ותרגם ספרי מופת רבים. אגרא ממעט לעסוק בנושאים פוליטיים, פרט למאמרים ספורים הקשורים למיעוט הכורדי (הוא היה תומךPKK בעברו הרחוק). ב-21 בדצמבר הוא פרסם ביומון אל-חיאת מאמר הנושא את הכותרת "הסכסוך עם ישראל הוא מדיני ומחייב התייחסות רציונלית". המאמר הוא חריג בכלל, ובאל-חיאת בפרט.
שלא במפתיע מנתח אגרא את הסכסוך במזרח התיכון מזווית ספרותית, ונעזר לשם כך בסופר הארגנטינאי בורחס, אשר עורך ביצירותיו הבחנה ברורה בין דמיון למציאות. אגרא סבור כי רבים בעולם הערבי מתייחסים לבעיה הפלסטינית כאל פנטזיה דמיונית, שבה הפלסטינים אינם יצורי אנוש בעלי מעלות וחסרונות והישראלים הם חייזרים. התוצאה היא שערבים אינם נוטים להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאל סכסוך שגרתי המאפיין עמים ומדינות רבות, אלא כאל סכסוך נצחי בין כוחות האור (הפלסטינים) לכוחות האופל (ישראל).
אגרא סבור עוד כי אנשי רוח ערבים ומוסלמים רבים אינם מתייחסים לישראל וליהודים בצורה רציונלית, ומוכנים להאמין לכל טענה המיוחסת לישראל מבלי לבדוק את הקשר בינה לבין המציאות. אגרא אינו מוצא הבדל, בהקשר זה, בין טיעוניו המלומדים של אדוארד סעיד לבין שירי הפופ האנטי-ישראליים של הזמר המצרי שעבאן עבד אל-רחים ("שעבולא").
מכאן, טוען אגרא, קצרה הדרך להתעלמות מהעובדה שבישראל חיים יצורי אנוש כמו בכל מקום אחר בעולם. הוא אינו מתעלם מהכיבוש של שטחים פלסטיניים, אך טוען כי הכיבוש הזה אינו שונה מכיבושים אחרים בטורקיה, איראן, חבל קשמיר ועוד. עוד הוא מזכיר כי מספר הפלסטינים שנהרגו על ידי ישראל אינו עולה על מספר הקורבנות במלחמות בתוך העולם הערבי או בין הפלסטינים לבין עצמם.
עבד אל-רחמן א-ראשד, העורך לשעבר של היומון רב התפוצה "א-שרק אל-אוסט", הביע בחודש שעבר שוויון נפש ביחס לאפשרות העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. א-ראשד טען כי החידוש היחיד במהלך הוא נחישותו של נשיא ארצות הברית להפעיל החלטה שכבר התקבלה על ידי הקונגרס. הוא התייחס לנושא בשלושה מישורים: טרמינולוגיה, היסטוריה ואקטואליה. א-ראשד חרג מהקו הרווח בשיח הציבורי הערבי בכך שמתח ביקורת על חוסר נכונותם של הערבים ושל הפלסטינים להכיר בישראל ובחלוקת ירושלים, והזכיר כי על רקע האביב הערבי איבדה הסוגיה הפלסטינית מחשיבותה לטובת משטרים וארגונים כמו איראן וחזבאללה. הוא הביע תקווה כי העברת השגרירות תהווה חלק מפרויקט גדול יותר של הסדר מדיני.
ע'סאן שרבל הלבנוני, העורך הנוכחי של א-שרק אל-אוסט, היה חד ואמיץ אף יותר. במאמרו "ההכרה באחר והמפות" הוא טען כי היכולת למצות לקחים פוזיטיביים מההיסטוריה תלויה בפרשנות מפויסת ורגועה, אחרת ייפתחו פצעים ישנים ויתעוררו רגשות נקם. לדעתו, האסונות שפקדו את המזרח התיכון מחייבים מציאת פתרונות מתוך האזור, אשר יישענו על החלטה מודעת בעד קיום משותף. "עלינו לקבל את האחר, את זכותו לחלוק עלינו ואת זכותו לחיות בשלום ובגבולות בטוחים ומוכרים", כתב שרבל, והוסיף כי העקרון המנחה הוא הכרה בגבולות הקיימים וקשב לאחר, לפחדיו וחששותיו.
"לא תשרור יציבות במזרח התיכון ללא החלטה ברורה של הכרה באחר, בתוך המפה ומחוצה לה", הדגיש שרבל, ולא – נפתח את הדלת בפני דאע"ש. וכך, מבלי להזכיר בפירוש את ישראל או סכסוכים קהילתיים באזור, המליץ עורך היומון לחשוב על "עתיד נכדינו במקום לבכות את תוצאות המלחמות של אבותינו". נראה כי עיתונאים הקשורים לסעודיה, וביניהם שרבל וא-ראשד, מתייחסים לעידן טראמפ כאל הזדמנות לשינוי אזורי, גם בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי.
ד"ר אוסאמה אל-גזאלי חרב, מעמודי התווך של הליברלים המצרים ויו"ר חבר הנאמנים של מפלגת "המצרים החופשיים", התמקד בסוף החודש שעבר באל-אהראם בנושא תיאולוגי טעון: הפרשנות הרווחת לפסוק השישי בסורת אל-פאתחה בקוראן, "נְחֵנוּ באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החימה עליהם ולא של התועים".
בחוברות ניחומים המחולקות בבתי אבלים, מזכיר חרב, מוצגת הפרשנות הרווחת ל"אשר ניתכה החימה עליהם" – היהודים, ול"תועים" – הנוצרים. חרב עומד על רגשותיהם של מנחמים לא מוסלמים הפוקדים את בית האבל, מונה שלל פרשנויות אפשריות אחרות למונחים הללו, וקורא לעדכן את החוברות כחלק מפרויקט גדול יותר של הצורך בהתחדשות דתית. זוהי קריאה נועזת משום שהיא חודרת לקודש הקודשים של פרשנות הקוראן.
במאמר שפורסם באטלנטיק ניתחו החוקרים ברוקינג וזינגר את אופני השימוש ברשתות החברתיות, ומצאו כי המדיה החדשה, שנחשבה בעבר לערוץ אפשרי לקירוב לבבות, הפכה במהירות למכשיר להעצמת סכסוכים וחשיפה לאידיאולוגיות מזיקות ומלבות שנאה דווקא. מעניין לראות כי מחברי המאמרים שנסקרו לעיל העדיפו למהול את השיח הציבורי הערבי ברעיונות חדשים דווקא במדיה הישנה, ולא במדיה החדשה.
