שינוי מאזן הכוחות בסוריה כתוצאה מההתערבות הרוסית בשלהי 2015 והגברת המעורבות האיראנית במדינה הביא לשנה של תבוסות למורדים במהלך 2016. תבוסות אלו היו קשות במיוחד משום שהן לוו בהגליה של עשרות אלפי סורים מבתיהם, בעוד שורה של שכונות ועיירות שהיו תחת מצור של המשטר נכנעו, ואוכלוסייתן קיבלה את מרות המשטר או גורשה.
על רקע תבוסות אלו, שלוו פעם אחר פעם בתמונות של ערים חרבות ואזרחים מורעבים ובוכיים עולים על אוטובוסים של המשטר ומגורשים מבתיהם, תחושות התסכול והמיאוס מהמורדים הסורים בקרב מתנגדי המשטר בעבעו אל פני השטח. נראה כי לתומכי האופוזיציה באזורים שבשליטת המורדים הייתה נכונות להשלים עם שלטון לא מתפקד, לעתים מושחת ודכאני, כל עוד הייתה תחושה כי הניצחון בוא יבוא. אולם הניצחון המיוחל הלך והתרחק, מתנגדי משטר רבים החלו לפקפק בו, והנכונות להמשיך לשתוק נשחקה.
באזורי השליטה של המורדים פועלים בו זמנית כמה שחקנים, ובהם ארגוני סיוע הומניטריים, מועצות מקומיות הנשלטות בידי המשפחות הבולטות בכל עיירה או כפר, בתי משפט הכפופים במידה רבה למורדים, וקבוצות המורדים השונות. כל גורמי הכוח האלו נאבקים בזה בזה להגדלת השפעתם על חשבון האחרים, בשעה שקו העימות המרכזי נמתח בין קבוצות המורדים ליתר מוקדי הכוח. מאחר שהמורדים נתפשים כשליטים בפועל, התסכול מתנאי החיים הבלתי נסבלים מופנה במידה רבה כלפיהם.
עמאר (שם בדוי) מפאתיה של חלב, לוחם לשעבר בצבא סוריה החופשי וכיום מובטל, אמר לי כי "צבא סוריה החופשי לא הביא דבר לעם הסורי שיאפשר לו לחיות. אין ביטחון, מחירי המזון התייקרו, אין עבודה, והמשכורות ללוחמים בצבא סוריה החופשי לא מספיקות ללוחם עצמו, שלא לדבר על משפחתו". ההפצצות הבלתי-פוסקות ותנאי החיים האיומים באזורי המורדים תרמו לתחושת עייפות ולרצון עז בסיומה המיידי של המלחמה.
שלטונם של המורדים תרם אף הוא לתחושת המיאוס. במהלך השנה האחרונה קבוצות מורדים סוריות, ובייחוד הקיצוניות שבהן, פיזרו הפגנות באלימות, עצרו פעילים, התנקשו ביריבים, פשטו על משרדים של ארגוני חברה אזרחית והחרימו עיתונים. הדיכוי החריף במיוחד בצפון-מערב סוריה השנה, על רקע ניסיונות של "הגוף לשחרור הלבנט" (הגלגול הנוכחי של ג'בהת א-נוסרה) להגדיל את השפעתו על חשבון הכוחות האחרים הפועלים בשטח, צבאיים ואזרחיים כאחד.
אולם גם גורמים חיצוניים לא טמנו ידם בצלחת ותרמו לפיחות במעמד המורדים הסורים בקרב מתנגדי המשטר. עם התערבות רוסיה במלחמה הורתה ירדן, מתוך הבנה של יחסי הכוחות החדשים בסוריה, לקבוצות המורדים של צבא סוריה החופשי להפסיק להילחם נגד המשטר, והפחיתה באופן משמעותי את זרימת אמצעי הלחימה לתוך דרום סוריה. זרימה זו מפוקחת על-ידי חדר המבצעים הסודי בעמאן (MOC) המשותף לכמה ארגוני מודיעין אזוריים, ל-CIA ולארגוני ביון אירופיים, וירדן איימה להקפיא את תשלום המשכורות דרך אותו חדר מבצעים אם המורדים יפתחו בלחימה נגד המשטר. מורדים רבים בדרום סוריה נתמכים על ידי חדר המבצעים הזה, ולכן רובם חדלו מלהילחם במשטר במהלך השנה וחצי האחרונות.
התפתחות זו פגעה במוניטין של צבא סוריה החופשי בקרב תומכי האופוזיציה בדרום סוריה. תאמר (שם בדוי), צלם בקבוצת מורדים אסלאמיסטית בקוניטרה, סיפר לי: "לרוב אלו שמצדדים ב-MOC לא אכפת משחרור סוריה. לא מעניינת אותם מהפכה ולא מעניין אותם העם או העתיד. הם עם ה-MOC כל עוד נותנים להם כסף ונשק. לולא הפלגים של ה-MOC סוריה מזמן הייתה משוחררת. אני הצטרפתי לפלג שנמנע לחלוטין לעבוד עם ה-MOC".
בצפון סוריה התרחש תהליך דומה בשלהי 2016. התחזקות המשטר בשל הסיוע הרוסי והאיראני הביאה להבנה באנקרה כי משטר אסד אינו עומד ליפול. בד בבד, המשטר הטורקי צפה בדאגה כיצד המיליציה הכורדית, הזרוע הסורית של ה-PKK, מתפשטת לאורך הגבול הטורקי בזכות סיוע אמריקני לכורדים כדי שיילחמו בדאע"ש. אנקרה החליטה לתת עדיפות למאבק בכורדים בסוריה על פני המאבק במשטר אסד. כתוצאה מכך, הסיוע שהוזרם למורדים במרכז הכובד שלהם במחוז אידליב הופחת, וטורקיה סיכמה עם רוסיה על הפסקה אש וכפתה אותה על המורדים הסורים. הפסקת האש הזו מעולם לא יושמה באופן מלא.
התנהלות זו של המדינות הגובלות בסוריה, שאחראיות על אספקת סיוע הממומן על ידי מדינות המפרץ הסוניות, הביאה לכך שהמורדים הסורים נתפסים בהדרגה על-ידי האוכלוסייה שבשליטתם כפיונים זרים. עמאר סיפר לי כי "אין עוד קרבות [נגד המשטר] והפקודות מגיעות ממדינות זרות. עכשיו טורקיה הפכה לבת ברית של רוסיה, וכך הפסדנו את בת הברית האחרונה של האופוזיציה".
המחלוקת בקרב קבוצות המורדים לגבי קיום הפסקות האש ושיתוף פעולה עם התומכות הזרות, ובייחוד טורקיה, ירדן וארצות הברית, לצד סכסוכים פנימיים על משאבים והשפעה, הביאו להתפרצות קרבות הולכים ומסלימים בין פלגים של המורדים הסורים. הקרבות המרכזיים התרחשו בפאתיה המזרחיים של דמשק סביב מנהרות ההברחה לאזור הנמצא תחת מצור המשטר, ובצפון סוריה בין ג'בהת א-נוסרה בשמותיה השונים לבין קבוצות מורדים מתונות יותר. אזרחים מן השורה ופעילים מחו נגד לחימה פנימית זו, ולפעמים אף מנעו אותה בגופם וקראו למורדים להפנות את נשקם לעבר המשטר ולא אחד נגד השני. אולם ההתפתחויות הללו פגעו באופן משמעותי בתדמיתם של המורדים.
כל הגורמים האלו הביאו לשינוי בשיח הפומבי של פעילים סורים. בשנים האחרונות נשמרו דיונים ביקורתיים לשיחות פרטיות בלבד, אולם עתה הם צפים אל פני השטח, בייחוד סביב יום השנה השישי להתקוממות הסורית (15 במרץ). עיתונאי סורי ששרד את המצור על חלב ומאז ברח לטורקיה פרסם באותו יום פוסט ששיקף את מה שרבים בתוך סוריה מעזים לומר רק בחדרי חדרים:
לא אטמון את הראש בחול. שש שנים לאחר זעקתו של העם הסורי לכבוד, לחירות ולשבירת כבלי העבדות, המהפכה כבר אינה כמו שהייתה בראשיתה, והיא כבר לא קיימת כתנועה עממית רחבה שנלחמת להגשמת מטרותיה.
האופוזיציה נאחזת כעת בתקוותיה להשגת רווחים פוליטיים עתידיים על חשבון דמם של בני העם הפשוטים. זה גם מצבו של המשטר, אשר מכר את המדינה לכל מי שיבטיח את הישרדותו בכס השלטון לתקופה ארוכה ככל האפשר.
המהפכנים הפכו לחללים, או פצועים, או עצורים, או מוגלים מבתיהם או מודחקים לשוליים.
הנחמה היחידה עבורנו היא העובדה ששברנו את מחסום הפחד אצל כל הסורים, כולל תומכי המשטר. אולי הדורות הבאים ינסו לחזור על ההתנסות שלנו, לאחר שיפיקו את הלקח מהבוץ הטובעני אשר הכנסנו את עצמנו אליו, בעידוד בינלאומי, ואשר הפך את ארצנו לשוק עבדים לכל המרבה במחיר.
