שלשום (ג') באישון לילה פרסמה ממשלת החבל הכורדי בצפון עיראק באתר האינטרנט שלה הודעה לעיתונות הממוענת לממשלת עיראק. ברישא של ההודעה הוצגו אירועי השבוע האחרון כאירועי דמים מצערים שגבו מחיר כבד משני הצדדים (הכורדים דיווחו על למעלה מ-200 הרוגים מקרבם, אולם העיראקים לא דיווחו על הרוגים מקרבם), והצד הכורדי תואר כצד האחראי המבקש להרגיע את המתיחות.
בסיפא של ההודעה הופיעו שלושה סעיפים: קריאה להפסקת אש מידית בין הצדדים בשטחי כורדיסטאן העיראקית, הצהרה על נכונות כורדית להקפאה של תוצאות משאל העם, וכניסה למו"מ בין ממשלת החבל הכורדי בארביל לבין הממשלה המרכזית בבגדאד על בסיס החוקה העיראקית.
בעוד שהשיח התקשורתי בארץ ובעולם נסוב בעיקר על הקפאת תוצאות משאל העם, הדרמה הגדולה במסמך טמונה דווקא בסעיף השלישי. בשלב הנוכחי, ההסכמה הכורדית להקפיא את תוצאות משאל העם היא עניין חסר חשיבות ממשית וכמעט מתבקש וטבעי. הסיבה לכך היא שבעקבות אירועי השבועות האחרונים הפך משאל העם לאות מתה באופן מעשי, ולממשלת החבל אין עוד כל יכולת ממשית, או רצון, לממש את תוצאותיו ולפנות למתווה של עצמאות והיפרדות מעיראק.
בשבועות שחלפו מאז המשאל הספיקו הרשויות הכורדיות לאבד כמעט את כל ההישגים שהם נאבקו למענם בשנים האחרונות. ראשית, הריבונות דה־פקטו שעמלו על השלטתה משך שני עשורים באזורי המחלוקת ובראשם בעיר כרכוכ, "ירושלים של הכורדים", אבדה להם בלא שוב מקץ שלושה ימי לחימה בשבוע שעבר. שנית, ביסוסה של כלכלת החבל ככלכלת נפט מובהקת, מגמה שהייתה מגולות הכותרת של שנות נשיאותו של בארזאני, וביתר שאת לאחר ההשתלטות על בארות הנפט של כרכוכ בקיץ 2014, התגלתה כעת כחרב פיפיות: יצוא הנפט קטן בשבועות האחרונים לכדי כרבע מכלל הייצוא ערב משאל העם, מה שסיבך את החבל בחובות כבדים וצפוי להגדיל את החוב החיצוני העצום ממילא של החבל.
שלישית, הרשויות הכורדיות טיפחו בחכמה ובזהירות יחסי חוץ עצמאיים בשנים שחלפו מאז הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003. טורקיה, במיוחד, הפכה לשותפה אסטרטגית ושותפת סחר ראשונה במעלה של החבל והייתה מקור מרכזי וכמעט יחיד לייבוא סחורות לתחומיו. כל זאת ירד עתה לטמיון וקשה לראות כיצד ישוקם בעתיד הקרוב. רביעית, השותפות שנרקמה בין ארביל לממשלה בבגדאד, שלפחות בשנות שלטונו של חיידר אל־עבאדי הייתה שותפות קרובה המבוססת על כבוד הדדי (וגם על חשד הדדי), הפכה לעוינות גלויה. גם אותה יהיה קשה מאוד לשקם, לפחות לא כל עוד הנהגת החבל הנוכחית מוסיפה לשלוט בו.
עתה מתבהרים שני דברים חשובים. הראשון הוא המיס־קלקולציה הזחוחה שלאורה התנהל נשיא החבל מסעוד בארזאני בהליכתו העיקשת אל משאל העם, וחוסר יכולתו לצפות את התגובה הדרמטית והחריפה של כל שותפותיו ושכנותיו. כעת הוא ודובריו מאשימים את הכל בבגידה בכורדים, המשך ישיר כביכול לבגידה ההיסטורית בעם הכורדי ולנישולו מזכותו ההיסטורית להגדרה עצמית.
השני הוא כי רשויות החבל ערות בלי כל ספק להפסדים הכלכליים, המשפיעים באורח ניכר על התנהלותן היומיומית מול השכנות ומול הציבור הכורדי המאוכזב והמפוחד. לכן הן מבקשות עתה נתיב נסיגה בטוח מתוצאות משאל העם שיאפשר להשיב את היחסים, לפחות עם בגדאד, למציאות הפוליטית והכלכלית ששררה לפני המשאל.
לאור זאת, סעיף המו"מ בהצהרת ממשלת החבל הוא המהותי מכולם. מדובר בלא פחות מכתב כניעה של רשויות החבל בפני בגדאד. במקום לשאת ולתת על תנאי "היום שאחרי המשאל", כפי ששאפו הרשויות הכורדיות ערב קיומו של המשאל ובימים הראשונים לאחר פרסום תוצאותיו, התכופפו הכורדים בפני הלחץ העיראקי־טורקי־איראני ועתה הם מבקשים לשוב למו"מ עם בגדאד על בסיס החוקה העיראקית.
על פניו נדמה כי מדובר בצעד קונסטרוקטיבי מצד רשויות החבל, שמטרתו להשיב את האמון בין הצדדים ולהתדיין על בסיס המסמך היחיד ששני הצדדים מסכימים עליו בשנים האחרונות. אולם חשוב להזכיר כי בשבועות שקדמו למשאל וגם אחריו התעקשו בכירים כורדים כי הממשלות העיראקיות השונות הפרו כ-55 סעיפים מחייבים בחוקה מאז 2003, ולכן הכורדים כופרים בתקפות החוקה. מעבר להכרה הסמלית המחודשת בריבונותה ובבכורתה של בגדאד, קבלתה המחודשת של החוקה על ידי הכורדים היא בבחינת זחילה משפילה אל בגדאד, בתנאים שמכתיב השלטון העיראקי המרכזי. עתה נותר לראות רק מה יהיה המחיר שייאלצו הכורדים לשלם על השיבה לסטטוס-קוו-אנטה.
חיידר אל־עבאדי, ראש ממשלת עיראק, השוהה בימים האחרונים במסע דילוגים בין עמאן, אנקרה וטהראן, עדיין לא הגיב להודעת החבל הכורדי, אך בעצם סירובו לשנות את לוח הזמנים שלו הוא משדר קרירות. כך, בזמן שבארביל התכונה והלחץ מגיעים לנקודת רתיחה, אל־עבאדי מהוון ברוב כבוד והדר את הישגיו הפוליטיים והדיפלומטיים בחודש האחרון, שלבטח יְזַכּוּ אותו באהדה גוברת גם ברחוב העיראקי עם שובו.
