הסכמי אברהם ללא כל ספק יש בהם משום פריצת דרך דיפלומטית משמעותית ביותר עבור ישראל והם מעידים על שינוי במעמדה האזורי. אבל באותו זמן, במרחק שנה מחתימתם, הסכמים אלה נראים ומוצגים עד כה בעיקר כחבילת מענים לאינטרסים גיאופוליטיים וכלכליים הדדיים, יותר מאשר כהתקרבות ממשית בין ישראל לשכנותיה. כך הם גם "קודמו ושווקו" לציבור בישראל ובמדינות שנרמלו את יחסיהן עימה – כהסכמים משתלמים.
רבים עסקו בשאלת האינטרסים שהביאו את איחוד האמירויות, את בחריין ואחריהן גם את מרוקו ואת סודן לקיים נורמליזציה עם ישראל. לשיח זה מצטרפים שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה במכון המחקר הערבי העצמאי "יוזמת הרפורמה הערבית", ששם לו ליעד להפיץ רעיונות שמקדמים את הדמוקרטיה ואת ערכיה בחברות המזרח התיכון. מאמר אחד פרי עטה של ד"ר יאסמינה אבו א־זוהור, חוקרת יחסים בין־לאומיים בכמה מכוני מחקר ערביים ובין־לאומיים, בוחן וסוקר את האינטרסים שעומדים מאחורי החלטתה של מרוקו לקיים נורמליזציה עם ישראל. והמאמר השני פרי עטו של ד"ר מג'די אל־ג'זולי, חוקר ופובליציסט סודני שכותב על הנעשה במדינתו, סוקר את האינטרסים של הממשל הנוכחי בסודן בבחירתו לקיים נורמליזציה עם ישראל.
הנחת היסוד של שני המאמרים היא שהסכמי הנורמליזציה בין ישראל למרוקו ולסודן מושתתים אך ורק על מערך של אינטרסים גיאופוליטיים וכלכליים של מרוקו ושל סודן, שבחרו להתקרב לישראל כחלק ממערך שיקולים נרחב יותר של שתי המדינות, בנסותן לשפר את מעמדן האזורי. בתוך כך, שני המחקרים טוענים שהמענה העיקרי שישראל יכולה לספק לאינטרסים של מרוקו ושל סודן הוא היותה גשר לשיפור יחסיהן עם ארה"ב ועם בעלות בריתה באזור (קרי: מדינות המפרץ וסעודיה) ולקבלת סיוע כלכלי או מדיני ממנה ומשאר המדינות שחתמו על הסכמי אברהם.
מרוקו: הדרך לארה"ב ולמפרץ עוברת דרך ישראל
בדצמבר 2020 הייתה מרוקו למדינה השלישית שהצטרפה להסכמי אברהם. כמו פרסומים נוספים שעסקו בנושא, האינטרס העיקרי של מרוקו לעשות זאת, לפי מאמרה של אבו א־זוהור, הוא שההסכם עם ישראל הבטיח הכרה אמריקנית בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית, אזור סכסוך שמרוקו מחזיקה בשני שלישים משטחו מאז שנות השבעים. נוסף על כך, ההסכמים סיפקו מענה לשורה של אינטרסים כלכליים של מרוקו: מלבד תיירות ישראלית במדינה וסחר עם חברות ישראליות בתחומים שונים, סוכם כי ארה"ב תמכור למרוקו נשק בשווי מיליארד דולר ותעניק לה סיוע בשווי 3 מיליארד דולר למיזמים שונים במגזר הפרטי.
אבו א־זוהור מסבירה שלמרות צעדי הנורמליזציה שסוכם עליהם, כמו טיסות ישירות בין ישראל למרוקו וביקורים מתוקשרים של בכירים ישראלים במדינה, הנורמליזציה שמקיימת מרוקו עם ישראל היא חלקית בלבד: ההחלטה על הסכם הנורמליזציה התקבלה על ידי חצר המלך, שמתווה ומיישם את מדיניות החוץ של המדינה, והיא לא הועלתה אף לדיון בפני הפרלמנט והממשלה הנבחרת. בראש ממשלת מרוקו, נזכיר, עומדת מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמיסטית, שמתנגדת בפומבי לנורמליזציה עם ישראל, וזו נאלצה להשלים עם החלטת המלך. נוסף על כך, מרוקו לא הסכימה מייד להעלות את רמת היחסים בין שתי המדינות לדרג של שגרירויות, אלא רק לנציגויות, כמו אלה שהיו קיימות בין שתי המדינות עד שנת 2002 (רק לאחרונה הודיע שר החוץ לפיד על העלאת דרג היחסים בעקבות ביקורו במדינה, והליך זה עדיין לא יושם).
בתוך כך, אבו א־זוהור מצביעה על כך שהנורמליזציה עם ישראל נובעת, בין היתר, ממערך שיקולים גיאופוליטיים לשיפור מעמדה האזורי והבין־לנאומי של מרוקו. מלך מרוקו, מוחמד השישי, מנסה למצב מחדש את מרוקו כשחקן אזורי משמעותי בתיווך בין גורמים נציים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ובכלל זה בין ישראל לפלסטינים, כמו שנהג אביו המנוח חסן השני בהסכמי אוסלו ובהסכם השלום בין ישראל לירדן. כמו כן, הצטרפותה של מרוקו להסכמי אברהם קירבה בין מרוקו למדינות המפרץ ולסעודיה, שהחזיקו בעמדה עוינת כלפי הדרג הפוליטי הבכיר במרוקו עד לא מזמן בשל קשריו הטובים עם קטאר. שיפור יחסיה של מרוקו עם מדינות המפרץ הוא אינטרס גיאופוליטי חשוב מאין כמוהו לממלכה, מסבירה אבו א־זוהור, שכן מדינות אלה מעניקות סיוע כספי ומדיני שחשוב מאוד למרוקו.
בכך מנסה המשטר המרוקאי לשמור על עמדה מאוזנת ויציבה באזור, מסבירה אבו א־זוהור: לחזק את הקשר עם ארה"ב, עם סעודיה ועם מדינות המפרץ בלי לפגוע בקשריה עם מדינות אחרות באזור; להתקרב לישראל אך לשמור גם על הקשר עם הפלסטינים – דבר שבא לידי ביטוי בהצהרותיו החוזרות ונשנות של המשטר ושל המלך שעמדתו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולפתרון שתי המדינות לא השתנתה כהוא זה בעקבות שיפור היחסים עם ישראל.
ולמרות זאת, אבו א־זוהור סבורה שמרבית הציבור המרוקאי מתנגד לנורמליזציה עם ישראל, ומביאה סקרים שונים שתומכים בעמדתה זו. עם זאת, למרות עמדתה, ניכר מסקרים אלה שההשלכות שהיו להסכמי הנורמליזציה (ובראשן ההכרה האמריקנית בריבונות המרוקאית בסהרה המערבית) שיפרו את דעת הקהל של הציבור המרוקאי בנוגע להסכמים. בסקר שפורסם בקיץ שעבר למשל, 91% מהמרוקאים התנגדו להסכמי אברהם, ולעומתו, בסקר שפרסם Arab Barometer ביוני האחרון, רק 59% מהמרוקאים הביעו את התנגדותם להסכמי הנורמליזציה בין ישראל למרוקו.
אך עם זאת, מוסיפה אבו א־זוהור, אירוע כמו מבצע שומר החומות מחדד את הפער שבין ההסכמים שחותמים השלטונות לבין הלכי הרוח בציבור. היא מציינת שבעקבות הלחימה בין ישראל לארגון החמאס ברצועת עזה והמחאות ברחבי המגזר הערבי בישראל, שב הסכם הנורמליזציה בין מרוקו לישראל לכותרות ועורר הדים ברשתות החברתיות. מפלגת השלטון האסלאמיסטית גינתה את המתקפות של ישראל וביטאה תמיכה בלתי־מסויגת בסוגיה הפלסטינית, וכמה מחבריה אף דרשו לסגור את הנציגות הישראלית שנפתחה ברבאט בעקבות הסכם הנורמליזציה. במקביל לכך, אלפי מרוקאים יצאו להפגנות ב־46 מוקדים ברחבי המדינה, ובהן הם ביטאו את הסולידאריות שלהם עם הפלסטינים. מחאות אלה מראות פעם נוספת את הפער הרב שקיים בין החלטת השלטונות באזור לקיים נורמליזציה עם ישראל לבין הלכי הרוח של הציבורים במדינות אלה, מסכמת אבו א־זוהור, אם כי אין במחאות אלה כדי לאיים על המשך שלטונו של המלך.
סודן: נורמליזציה לטובת אינטרסים של ממשלת מעבר
סודן הייתה המדינה הרביעית, והאחרונה עד כה, להצטרף להסכמי אברהם, והיא עשתה זאת בינואר 2021 לאחר רצף של שיחות תיווך בין ישראל לסודן בהובלתן של ארה"ב ושל האמירויות. לאחר החתימה על הסכם הנורמליזציה, בוטל גם חוק החרם נגד ישראל שנחקק בסודן בשנת 1958 בשיא ימי הנאצריזם. זוהי נקודת מפנה דרמטית ביחסי ישראל-סודן שכן במשך שנים, תחת שלטונו האסלאמיסטי ארוך הימים של עומר אל־בשיר, הייתה סודן מדינה ידידה לפלסטינים ולתנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי בפרט, ואפשרה להעביר דרכה נשק ואספקה.
מי שהובילו צעד זה לקיום נורמליזציה עם ישראל הם ראשי ממשלת המעבר שמושלת בסודן, ובמיוחד פריק אוול (מקביל לרא"ל בצה"ל) עבד אל־פתאח אל־בורהאן, המכהן כנשיא מועצת הריבונות של סודן מאז 2019, עת הודח מהשלטון עומר אל־בשיר. במאמרו של אל־ג'זולי, המומחה לסודן, נכתב שכמו במקרה של מרוקו, גם המניעים של אל־בורהאן ושל תומכיו לחתום על הסכם הנורמליזציה, הם ניסיון לשנות את מעמדה האזורי של סודן דרך נקיטת קו מדיני הפוך לזה של אל־בשיר, דהיינו דרך חבירה למחנה האזורי שמובילות ארה"ב ומדינות המפרץ ושגם ישראל חברה בו. בכך שואף אל־בורהאן שסודן תתקרב לארה"ב ותשפר את היחסים עימה, וגם תוכל לזכות בסיוע כלכלי שנחוץ ביותר למדינה, הנתונה במשבר כלכלי חמור.
ההישג העיקרי שביקש אל־בורהאן לרשום במגעיו עם ישראל ובחתירה להסכם עימה, מציין אל־ג'זולי, היה בראש ובראשונה להביא להסרתה של סודן מהרשימה של ארה"ב של מדינות התומכות בטרור. וממשלו של טראמפ אכן עשה זאת באוקטובר 2020, לאחר שסודן התחייבה לשלם פיצויים בגובה 335 מיליון דולר לנפגעי טרור אמריקאיים. לכך הוסיפו השלטונות בסודן כמה דרישות נוספות מארה"ב בתחום הכלכלי בתמורה להסכם, שכללו: משלוחי נפט וחיטה בשיעור של 1.2 מיליארד דולר, מענק סיוע נוסף ומיידי בשיעור של 2 מיליארד דולר והתחייבויות לסיוע נוסף מארה"ב ומאיחוד האמירויות למשך שלוש שנים (ישראל הוסיפה תרומה צנועה משלה לחבילה זו, בדמות משלוחי חיטה לסודן בשווי של 5 מיליון דולר).
ברוח זו, אל־ג'זולי מונה את הטיעונים העיקריים של "מחנה הנורמליזציה" בסודן המצדד בהסכם עם ישראל. אלה סבורים שרק הסכם זה יוכל לקרב את סודן לארה"ב ולבעלות בריתה באזור, לשנות את מעמדה האזורי ולקדם את האינטרסים הלאומיים שלה. שנית, הם טוענים שאין כל היגיון בכך שסודן תדבוק בעמדה המתנגדת לישראל, כשהמדינות שהובילו את המאבק בישראל לאורך השנים, כמו מצרים וירדן ואף הפלסטינים עצמם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל וקצרו את פירותיהם. ושלישית, חלקם אף טוענים שהפלסטינים אינם ראויים לסולידאריות של בני העם הסודני כי להרגשתם הפלסטינים מתייחסים אליהם בזלזול ורואים בהם "אפריקאים שמנסים להתחזות לערבים", מציין אל־ג'זולי.
ולמרות האינטרסים שעל הפרק, ההחלטה על הסכם הנורמליזציה עם ישראל נתקלה בהתנגדות מתוך הממשלה הסודנית, מציין אל־ג'זולי, מה שהיה צפוי בהתחשב בהרכבה. נזכיר כי סודן נשלטת כיום על ידי ממשלת מעבר שמונתה בעקבות משא ומתן בין "כוחות ההכרזה על החירות והשינוי" (קואליציית ארגוני המחאה הסודנית שקראה להדחתו של עומר אל־בשיר מהשלטון) לבין מועצת המעבר הצבאית, שהחליפה את אל־בשיר בשלטון. שני הצדדים הגיעו להסכמה שנוסחה במסמך חוקתי, ולפיה תוקם מועצת ריבונות שתורכב מנציגי הצבא ומהמוחים. כעת, כוחות ההכרזה על החירות והשינוי מוחים על צעדיו של אל־בורהאן לקידום נורמליזציה עם ישראל, וטוענים שמדובר בהפרה של המסמך החוקתי שנחתם בין הצדדים באוגוסט 2019. לדבריהם, החלטה על שינוי מדיניות דרמטי כמו כינון יחסים עם ישראל חייבת להתקבל על ידי העם הסודני דרך נציגיו הנבחרים, ולא על ידי ממשלת מעבר.
אולם למרות מחאתם ההגיונית, לא נראה שהייתה לכך השפעה של ממש על אל־בורהאן, פוסק אל־ג'זולי. שר המשפטים של סודן נצר א־דין עבד אל־בארי דחה את טיעוניהם וקבע כי מבחינה משפטית, המסמך החוקתי איננו מגביל בשום צורה שהיא קיום נורמליזציה עם ישראל, והתעלם לחלוטין מכך שהחלטה כזו חייבת לכל הפחות לעבור הצבעה בפרלמנט נבחר, שאיננו קיים בסודן כיום. וכך הנורמליזציה עם ישראל התקבלה בהסכמה שבשתיקה, ולמעשה נכפית על העם הסודני, טוען אל־ג'זולי, בידי האליטה הפוליטית ששולטת במדינה כרגע.
אל־ג'זולי מסכם בהבעת דעתו שכוחות השינוי והמחאה שפעלו בשנים 2019-2018 והובילו להדחתו של עומר אל־בשיר, קיוו לשים סוף לעידן של אופורטוניזם פוליטי ששרר במדינתם. אולם אם שופטים את רוב החלטותיהם הפוליטיות של שליטי סודן במהלך תקופת המעבר הנוכחית – ובראשן הסכם הנורמליזציה עם ישראל – נראה כי הם ממשיכים לדגול במדיניות אופורטוניסטית, קובע אל־ג'זולי, המנוגדת בערכיה ניגוד מוחלט לרצונם ולמניעיהם של כוחות המחאה שבזכותם עלו שליטים אלה לשלטון.
בסיכומו של דבר, יותר מכל ההסכמים הקודמים שנחתמו בין ישראל לשכנותיה, הסכמי אברהם הסירו את המעטה האידיאולוגי-ערכי שבו נעטפו הסכמי השלום עד כה, והשיח סביבם ועליהם הפך לשיח קר של אינטרסים למול שורות הרווח וההפסד. בטווח הקרוב, אין ספק ששני הצדדים נהנים לקצור את הפירות שזימנו הסכמים אלה, אולם מוקדם לומר מה יהיה טיבם וחוזקם בטווח הרחוק, כשהנסיבות הגיאופוליטיות ישתנו ועימן גם האינטרסים של שני הצדדים.
