לא היה קשה להבחין במחאה הרמה שעוררו אצל הפלסטינים הסכמי נרמול היחסים האחרונים בין ישראל לבין מדינות ערב. אולם, בד בבד נראה שהם הביאו כותבים פלסטינים שונים לערוך חשבון נפש פנימי. לאחרונה פורסמו בשורת כלי תקשורת מאמרים הדנים בסוגיות שונות שעל סדר היום הלאומי הפלסטיני – הדרך הנכונה להתנגד לישראל, הקשרים עם איראן ותפקידם של אנשי הרוח, למשל – מתוך נכונות לביקורת עצמית ולחיפוש דרך חדשה.
במאמר שפרסם בסוף אוקטובר באתר היומון אל־ערבי אל־ג'דיד, מציע העיתונאי והפובליציסט הפלסטיני סמיר א־זבן את תרומתו לדיון בביקורת החריפה על תחושות החשיבות העצמית, הייחוד והיוהרה שפיתחו הפלסטינים עם השנים. במאמר תגובה שפרסם מעל אותה במה נחלץ העיתונאי הפלסטיני סאמי חסן להגנת העם הפלסטיני, ומבקש להפנות את הזרקור לנושאת האמיתית באשמה – ההנהגה הפלסטינית. להלן תקציר המבוסס על שני המאמרים.
"הזהות הלאומית הפלסטינית", טוען א־זבן, "רחוקה מלהיות מושלמת". אומנם, הפלסטינים אכן יצרו באופן מרשים זהות לאומית "מאפס", כשהם מפוזרים ברחבי העולם הערבי וסובלים מתנאים קשים. אולם יש מרחק רב מההכרה בהישג ועד הזהות הפלסטינית בהווה. הפלסטינים פיתחו אמונה שהם נעלים מיתר העמים הערביים בהיותם אומה דמוקרטית, סובלנית, פתוחה ואידיאליסטית, ואמונה זו הפכה לחזות כל התפיסה העצמית שלהם. באופן שגובל לדעת א־זבן בגזענות של ממש, הפלסטינים טיפחו דימוי עצמי של "עם שהוא אגדה", אומה יחידה במינה שאינה קרוצה מאותו החומר שממנו עשויים עמי האזור. בשם תפיסה זו הם התיימרו לשנות את פני העולם הערבי, אם לא את העולם כולו – ולראיה, העניין שפיתחו הפלסטינים בהכוונת תנועות שחרור מרחבי העולם בשנות השבעים של המאה הקודמת. תפיסות כאלה, טוען א־זבן, קל לטפח בדמיון. אולם למציאות הפוליטית חוקים משלה.
נקודת המפנה הגיעה עם קבלת האוטונומיה בעקבות הסכמי אוסלו וההתנסות הפלסטינית הראשונה בריבונות. בתוך כמה שנים גילו הפלסטינים שהם שייכים למארג החברתי והזהותי של האזור – לא דמוקרטים יותר, לא פתוחים יותר ולא מאוחדים יותר. כמו כל דמיון קולקטיבי, חלום אומת המופת שלהם קרס אל מציאות של פילוג בין קבוצות שייכות פרטיקולאריות. דגלי הפלגים הפלסטיניים החליפו את הדגל הלאומי, ועד מהרה הפיצול בין תנועת פתח לארגון חמאס ברצועת עזה הפך למלחמה פנימית עקובה מדם. עם קבלת הרָשׁוּת הפלסטינית ניתנה רְשׁוּת לפלסטינים להרוג זה את זה, ורק ניתוק הגדה המערבית מעזה עצר לבסוף את שפיכות הדמים משום שלא נותרה עוד חזית לחימה בין הניצים. מאכזבת לא פחות הייתה דמות המנהיגים הפלסטינים משעה שניתן להם הכוח: "לא מלאכים, לא דמוקרטים, לא שונים במאום מהשלטונות המושחתים והדכאניים בעולם הערבי".
קל אפוא לפנטז על גן עדן אבוד ובו חברת מופת, מזכיר א־זבן, כשהארץ המובטחת והעם שהוא אגדה קיימים בדמיון. קשה יותר להגשים את החלום בטריטוריה עם גבולות ממשיים כאשר חיים לצד בניו ובנותיו האחרים של אותו עם ממשי. עד כה הוכיחו הפלסטינים שאינם מסוגלים לעשות זאת, והזהות הפלסטינית האידיאלית המדומיינת הומרה בשלל זהויות פרטיקולאריות ובשלילת האחר. תופעה זו אומנם איננה חריגה בעולם הערבי, אולם במקרה הפלסטיני נלווית אליה אירוניה מרירה כששנאת האחר והדיכוי מלווים בדיבור חלול על "אחדות לאומית" ובדימוי עצמי כוזב של פתיחות, סובלנות ודמוקרטיה. א־זבן מייעץ לפלסטינים להיפטר תחילה מן האשליות הללו ולהישיר מבט אל הבעיות בכנות ובאומץ. כך, אולי, ניתן יהיה להתחיל בפתרון הבעיות.
רטוריקה מהשפה ולחוץ
למעשה, טוען חסן במאמר התגובה שלו, א־זבן צודק. אף עם אינו נעלה על זולתו. זהות לאומית קולקטיבית איננה ביטוי לאופי טבוע ייחודי נעלה, אלא תוצר של נסיבות היסטוריות מובחנות. אלא שביטול עצמי מזיק לא פחות; האם הפלסטינים אינם רשאים להעריך את ההישג בבניית זהות לאומית ובהתנגדות לכיבוש? הישג זה איננו מצדיק את היומרה לשנות את פני האזור ולהנהיג את תנועות השחרור בעולם, אולם הפלסטינים הבודדים שהתיימרו לעשות זאת אינם מייצגים את התפיסה העצמית של העם הפלסטיני. הייתה זו רק רטוריקה של שחרור לאומי אנטי־אימפריאליסטי שנקטו, מן הפה ולחוץ, אי אלו מנהיגים פלסטינים. זאת מסיבות לא אידיאולוגיות בעליל, אלא כדי לשאת חן בעיני הגוש המזרחי בנוף הגיאופוליטי המקוטב של המאה הקודמת. צביעותם של המנהיגים הללו אף נחשפה לעיני כול בשעה שהם כרתו בריתות עם רודנים ערבים ששחרור לאומי הוא מהם והלאה. המנהיגים הפלסטינים הם אפוא האשמים: הם ייבאו לפלסטין את העריצות ואת הדיכוי האופייניים למשטרים הערביים, והם אפוא האשמים במלחמות האחים שפרצו בעקבות הסכמי אוסלו.
אולם בעיני חסן זה איננו סוף הסיפור. אומנם הפילוג שיצרה ההנהגה המושחתת הוא אמיתי לחלוטין וגבה מחיר דמים גבוה מן הפלסטינים. הדיכוי אמיתי גם הוא וכן הפחד ושלילת האחר. אולם חשוב לזכור כי שום תופעה בהיסטוריה של עם מסוים איננה חקוקה בסלע. לעיתים עמים נהנים מאחדות, מאחווה, מדמוקרטיה ומסובלנות; לעיתים, כמו שקורה לפלסטינים כיום, משטרים מושחתים מדכאים אותם וממיטים עליהם פילוג. בניגוד למה שרומז א־זבן, הפגמים שמהם סובלים הפלסטינים והערבים אינם מחלה חשוכת מרפא. הם אינם טבועים במרקם החברתי הפלסטיני, ולא בזה של אף אומה ערבית או אחרת. גרמניה, שבה מתגורר חסן, היא בעיניו הדוגמה הניצחת. נסיבות היסטוריות מובחנות הביאו אותה לשפל שתוצאתו פיצול פוליטי וחברתי בין שתי מדינות שונות במשך יובל שנים; בתוך כמה עשורים, נסיבות אחרות אפשרו לה לשוב להיות מדינה מאוחדת ומשגשגת.
בשוליים יש לציין כי חרף הבדלי הנימה ואי אלו מחלוקות עובדתיות, ניתן לפשר בין עמדותיהם של א־זבן ושל חסן. שניהם סבורים כי הגם שלהישגיהם יש משמעות, לפלסטינים אסור לטעון לעליונות על אף אומה אחרת. שניהם מסכימים גם כי אומנם מצבם של הפלסטינים גרוע במיוחד בעת הזו, אולם יש לכך פתרון. עבור א־זבן הפתרון הוא שיח פנימי של פיוס, ועבור חסן, עולה מדבריו, דרוש שינוי בנסיבות הפוליטיות; אולם אפשר להניח בזהירות ששני הכותבים היו סומכים את ידיהם על שילוב זה או אחר של שתי ההצעות. עוד אפשר להניח, כפי שהצעתי לעיל, ששני מאמרים אלה שייכים למגמת ההתבוננות פנימה שמתהווה בקרב כותבים פלסטינים לאחרונה בתגובה למשבר הפנימי שחוללו הסכמי נרמול היחסים עם ישראל. במקרה של א־זבן, ייתכן שמאמרו מבטא גם מידת מה של הפנמת הביקורת המופנית לאחרונה לעבר הפלסטינים מכיוון המפרץ הפרסי. ימים יגידו מה התהליכים הללו צפויים להניב בציבוריות ובפוליטיקה הפלסטיניות, ובכלל.
