חג הנורוז נחגג ביום הראשון של האביב, בעשרים במרס בכל שנה. מקור החג נקשר לקהילה הזורואסטרית שרוב רובה חיה במרכז אסיה, ונחגג על ידי המאמינים לפחות 3000 שנה. הדת הזורואסטרית נשענה על עקרונות פגאניים, דואליסטיים ומונותיאיסטיים, שמקורם מהיהדות, מהדת המצרית הקדומה ומהמיתולוגיה היוונית. היא איגדה את מאמיניה תחת כוח עליון אחד, אל השמש והאש, והעניקה לאדם את זכות הבחירה לפעול על פי רצונו, מה שהציב את המאמין במאבק תמידי בין היצר הרע לבין היצר הטוב.
מוסלמים שיעים וקבוצות סופיות שונות באזור פרס ניסו "לאסלם" את החג הזורואסטרי ולהעניק לו משמעות מונותאיסטית. המאמינים ראו בנורוז, המתחיל את לוח השנה על פי השמש, כיום שבו נברא העולם והחל את תנועתו, יום שבו נולד אדם הראשון, שצאצאו, אברהם, הרס את הפגאניות בעולם. השיעים, בדומה לזורואסטרים, ראו בנורוז ניצחון כוחות האור על האופל. הנורוז סימל עבורם את הטוב, הטבע, הנקיון, החדשנות והתקווה שבאל האחד.
בתורה הזורואסטרית היו קיימים מושגים נוספים המוכרים לכל מאמין מונותאיסטי כמו גיהינום וגן עדן, תחייה, משיחיות ויום הדין. על כן היה אפשר לשכנע את המאמין המוסלמי השיעי לאמץ את החג וסמליו. הכובשים המוסלמים שהשתלטו על מרכז אסיה, בהם שושלות ממוצא מונגולי ותורכי-עוסמאני, לא ביטלו את החג, אולי משום שחששו ממרי של האוכלוסיה המקומית. מתיעוד היסטורי עולה שבזמן החג העניקו השליטים חנינות לאסירים והוחלפו מתנות בין שכנים.
בעת המודרנית ניסו משטרים דתיים וסמכותניים-חילוניים באסיה לאסור את חגיגות הנורוז. אחרי המהפכה האסלאמית באיראן היו מספר ניסיונות לאסור את חגיגות החג, ואיאתוללה ח'ומייני פסק כי לחג אין קשר לדת האסלאם ויש בו אף סכנת מתירנות. אולם מאוחר יותר קרא מחמוד אחמדינג'אד, לאומן הגאה בהיסטוריה הפרסית הקדם-אסלאמית, לכבד את החג ואת המסורת הפרסית הקדומה. השלטון הסובייטי אסר על הרפובליקות האסייתיות לקיים את החג, נאמן לרצונו למחוק כל קשר לדת ולמסורת אתנית, לטהר את האזרחים מכל סממן דתי, אתני ולאומי ו"ליצור" אדם סובייטי חדש, חילוני וקומוניסט. למרות זאת, ברפובליקות האסייתיות המשיכו לחגוג את הנורוז והשלטון המרכזי במוסקבה החליט שלא להתערב בעניין.
חג הנורוז שנחגג ברפובליקות מוסלמיות סובייטיות לשעבר, באיראן ואף באפגניסטאן מאז נפילת אל-קאעדה ב-2011 מעלה דיון הלכתי באסלאם. חכמי דת רואים בו חג פגאני טרום-אסלאמי, והכלתו במדינה אסלאמית משולה בעיניהם להתרת חג המולד. העובדה שהחוגגים מיישבים בין האסלאם לבין הנורוז בטענה כי הוא חג מרכזי כמו עיד אל-פיטר ועיד אל-אדחא מטרידה פוסקים שונים, החוששים כי קבוצות אתניות שונות יעצבו את דת האסלאם כראות עיניהן ויהפכו אותה לפגאנית או סינקרטית.
מנגד, החוגגים את הנורוז מדגישים את המסרים האוניברסאליים והמונותאיסטיים המשותפים לכלל התרבויות, השפות והדתות השונות באסיה ואף מחוץ לגבולותיה. הם מצביעים על עצמתו של האל המביא את האביב, פותח "דף חדש" בפני המאמינים ונוטע בלבם תקווה לצדק. עבורם זהו חג משפחתי המתאפיין בממתקים מסורתיים וב"ראשי דשא" המקשטים את השולחן. במהלך ההכנות לחג נדרש המאמין לנקות את ביתו מנימוקים בריאותיים ורוחניים, ובזמן החג נהוג לתת צדקה לעניי העיר. במדינות רבות, למשל בסמרקנד שבאוזבקיסטאן, מזמינים תושבים אמידים את עניי העיר לארוחות. ישנם חכמי הלכה המתירים את החג בסייגים אלה, דהיינו ללא ריקודים או טקסים פגאניים.
