אחד השמות המועלים תדיר כמועמד מוביל להחלפת מחמוד עבאס כנשיא הפלסטיני הוא מרואן ברגותי, בכיר פתח צבאי הכלוא בישראל. ברגותי שפוט לחמישה מאסרי עולם מצטברים ועוד 40 שנה על מעורבותו בהכוונת פיגועי טרור בתקופת האינתיפאדה השנייה.
בשבוע שעבר העניק ברגותי ראיון מקיף לאתר "המרכז הפלסטיני לתקשורת" המזוהה עם חמאס, ובו פרט תכנית אסטרטגית של 10 נקודות לפיוס בין פתח וחמאס ולהתמודדות עם ישראל. דבריו של ברגותי הם החזון המפורט ביותר של מנהיג פלסטיני זה זמן רב, ומהווים קריאת תגר אמתית על גישתו הפייסנית של עבאס כלפי ישראל (והנוקשה כלפי חמאס).
בראיון משבח ברגותי את ה"התעוררות העממית" הפלסטינית ורואה בה ביטוי למיאוסו של הדור הצעיר ב"קוצר היד, חוסר האונים, והפילוג האסוני של המשטר הפוליטי הפלסטיני." ברגותי מייחל להפיכת גל הסכינאות לאינתיפאדה מקיפה ודורש לצורך כך איחוד שורות פוליטי בין פתח וחמאס. יתרה מזאת, הוא עומד על הצורך בשינוי השיח הציבורי לשיח של "שחרור" מעול "הפרוייקט הקולוניאלי הציוני." השפה שבה משתמש ברגותי היא, ללא ספק, שונה בתכלית מזו של מנהיג תנועתו, אבו מאזן.
כשנשאל על התיאום הבטחוני עם ישראל היה ברגותי נחרץ: לא ניתן להילחם בכיבוש מצד אחד ולתאם עמו מצד שני, ועל הרשות להפסיק להיות ספקית ג'ובים ו"לסיים את תפקידה הבטחוני." הוא מתעלם מהעובדה ששיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל בריסוק חמאס בגדה המערבית הוא אינטרס פוליטי של אבו מאזן לא פחות מאשר של ישראל. כאן אולי נעוץ ההבדל המשמעותי ביותר בינו ובין עבאס: בעוד ברגותי רואה בחמאס שותף אמת ללוחמה בישראל, רואה עבאס בחמאס את האיום העיקרי לשלטונו (ואם להיות ציניים פחות, לחזון המדינה הפלסטינית). זהו פער דרמטי שעדיין אינו מדובר בקול. ברגותי אף הזכיר, ברמז די עבה לעבאס, כי ההנהגה הפלסטינית סובלת מ"זקנה אידיאולוגית ופוליטית".
בניגוד לאבו-מאזן, שרואה באינתיפאדה השנייה פרק קטסטרופלי במהלך הפלסטיני לשחרור לאומי, עבור ברגותי זוהי הזדמנות היסטורית שהוחמצה. לדבריו, האינתיפאדה אפשרה לפלסטינים "להיפטר מעול ומהתחייבויות עושקות," אך במקום לנצלה חזרה ההנהגה הפלסטינית ל"אשליית המו"מ והאפשרות להשיג שלום."
המתווה שמציע ברגותי מנוסח בעשר נקודות. הוא מציע דיאלוג אסטרטגי בין הוועד המרכזי של פתח ללשכה המדינית של חמאס. לדבריו, הוא מאס בפגישות נימוסין אין-סופיות בין הצדדים בדרג של "נציגים," ומעוניין לסגור הסכם אחדות בפרק זמן של שבועות ספורים עד שלושה חודשים. ברגותי משוכנע כי נציגות רחבה של הוועד המרכזי של פתח תדחק את גישת עבאס לעמדת מיעוט. הדיונים יסתיימו בוועידה לאומית ובה נציגים מכל רבדי החברה הפלסטינית, נשים וגברים, "פנים" ו"חוץ", והוועידה תוליד מסמך חזון שייקרא "מסמך הברית והשותפוּת."
לצד זה תובע ברגותי הפרדה בין אש"ף והרשות הפלסטינית. אש"ף יהיה בעלת הסמכות הבלעדית בנושאים דיפלומטיים ואסטרטגיים, כולל שיחות שלום או אמצעי ה"התנגדות" לישראל, בעוד הרשות הפלסטינית וממשלתה יהיו אמונים על ניהול אדמיניסטרטיבי של שטחי הגדה, עזה, וירושלים. יתקיימו בחירות לפרלמנט, לנשיאות ולמועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, וכל הפלגים ישותפו בתפקידי הנהגה על בסיס תוצאות הבחירות.
שיח של "שחרור לאומי" ידריך את פעולותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ברגותי תומך ב"התנגדות" מקיפה שבמסגרתה ייבחר האמצעי המתאים לשלב שבו נמצאים בסכסוך. עמדתו מנוגדת לזו של אבו מאזן, שהתבטא באופן עקרוני נגד השימוש באלימות מזויינת נגד ישראל. ברגותי מציע גם לאמץ באופן רשמי את תנועת ה-BDS העולמית ולהגביר את המעורבות הפלסטינית העממית בה. גם בכך הוא מאתגר את הנהגת הרשות הפלסטינית שנלחמת בפעילי BDS בולטים.
ברגותי מציע לכונן ממשלת אחדות לאומית שתפקידה להתכונן לבחירות, בשונה מ"ממשלת הפיוס" בראשות ראמי חמדאללה המורכבת מטכנוקרטית בלתי-מפלגתיים. הוא תובע לאפשר פלורליזם פוליטי ומפלגתי ולכבד את חופש הביטוי והעיתונות, כמו גם את עצמאות מערכת המשפט ושגשוג החברה האזרחית. זוהי ביקורת מרומזת על עבאס, שסגר תחנות שידור של חמאס בגדה המערבית ונלחם בגופי חברה אזרחית כמו איגודי המורים ועוד.
גישתו של מרואן ברגותי לניהול הסכסוך מול ישראל וחמאס שונה בתכלית מגישתו של אבו מאזן. כל עוד הוא יושב בכלא הישראלי הוא אינו מהווה איום ישיר להנהגתו של עבאס, אך רעיונותיו – המתפרסמים בכלי התקשורת ומחלחלים לדעת הקהל – מאתגרים עוד יותר את גישתו הפסיבית של הנשיא הפלסטיני המזדקן.
