בשנים האחרונות מסתמנת מגמה ברורה של עליית כוחן הפוליטי של מדינות המפרץ, ובכללן איראן, במזרח התיכון. מדינות אלה מובילות את סדר היום הפוליטי באזור ומניעות מהלכים חוצי-גבולות יותר מאי פעם.
סדרה של אירועים שהתחוללו במזרח התיכון מאז 2003 סימנו שינוי יסודי במאזן יחסי הכוחות באזור. פלישת האמריקאים לעיראק היתה המהלך הראשון שגרם לשקיעתו של שחקן מפתח אזורי; עיראק מתאוששת כיום משסע פנימי עמוק, מהמאמץ לשחרור שליש משטחה מידי דאע"ש ומתקופה ארוכה של משילות נמוכה, ונחשבת לגורם שולי במנהיגות האזורית.
גל מחאות "האביב הערבי" שהחל בשלהי 2011 המשיך את הפגיעה במוקדי כוח מסורתיים באזור. במשך שנים רבות הייתה מצרים מרכז פוליטי והובילה תהליכים במרחב הערבי, אך קריסתו של משטר מובארכ הביאה להפניית תשומת הלב השלטונית ליציבות הפנימית. סוריה מתבוססת במלחמת אזרחים איומה ופרוצה למעורבות זרה. אין פלא, אם כן, כי מדינות המפרץ הערביות ואיראן נטלו את מושכות ההובלה של עניינים אזוריים וחתרו לחיזוק ההגמוניה שלהן על חשבון מרכזי הכוח הנחלשים.
מדינות המפרץ מתאפיינות בעושר רב ובחברות שבטיות. מאפיין חשוב נוסף הוא דרכן העצמאית בעת החדשה. בניגוד לרוב מדינות המזרח התיכון, איראן וערב הסעודית הקימו את מדינותיהן ללא מעורבות זרה. גם מדינות המפרץ הקטנות יותר נהנו מעצמאות יתרה עקב ריחוקן ממוקדי העניין של המעצמות הזרות.
מבט על ההיסטוריה המוקדמת מגלה את שורשי העצמאות הזו. חצי האי ערב היה שולי מבחינה פוליטית למרות חשיבותו הדתית. המרחב המדברי הגדול היה מובחן מאזור הסהר הפורה למרות הרצף היבשתי ויחסי הגומלין בין האזורים, וכובשים רבים העדיפו להימנע מכניסה אליו בשל תנאי המחיה הקשים. לכן נמתח בדרך כלל גבול התפשטותן של האימפריות ששלטו במרחב לאורך ההיסטוריה בשולי אזור הסהר הפורה. כך נוצרה הפרדה פוליטית בין המרחב המדברי לבין המרחבים השכנים.
המחצית הראשונה של המאה השביעית הייתה תקופה נוצצת עבור אזור החיג'אז שבחצי האי ערב. שקיעתן של האימפריות השכנות והשגשוג הכלכלי שידע האזור הביא להתפתחות חברתית ותרבותית, ששיאה בעליית האסלאם. אולם האזור שממנו צמח האסלאם הפך במהרה למרכז פוליטי משני בחשיבותו עבור הדת החדשה, וסביבתו השכנה שבה להיות הגורם המרכזי בהתפתחותו הפוליטית והחברתית. למעט הנביא מוחמד ושלושת הח'ליפים הראשונים, מנהיגי הח'ליפות האסלאמית התרחקו מחצי האי ערב מבחינה גאוגרפית ופוליטית. ההתפשטות הטריטוריאלית של הח'ליפות חיברה את חצי האי ערב עם הסהר הפורה ופרס, אך גם תחת המסגרת הפוליטית הריכוזית השתמרו הגבולות התודעתיים בין האזורים.
השינוי המשמעותי בחשיבותו של האזור חל בתקופת האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו הייתה פרס ישות פוליטית נפרדת לגמרי ואזור החיג'אז היה תחת חסותה של האימפריה. המסעות הימיים של הפורטוגזים במאה ה-16 החלו עידן חדש שהתאפיין בכיבוש טריטוריות "מעבר לים". אזורי החוף של חצי האי ערב והמפרץ הפרסי הפכו ליעד אטרקטיבי עבור שליטים אירופאים, שרותקו לידע ולתרבות החדשה.
הכוח הזר הבולט ביותר, שנותר שנים רבות באזור, היה האימפריה הבריטית. אופי שלטונה באזור המפרץ אפשר את המשך פעולתם של תהליכים ומנהיגים מקומיים ואת שיתופם של האחרונים בתהליכי קבלת ההחלטות. בזמן שבשנות ה-30 של המאה ה-20 רוב גבולות המזרח התיכון וצפון אפריקה שורטטו בתכתיב בריטי וצרפתי, הנציגים הדיפלומטיים הבריטיים במפרץ עסקו במשא ומתן נרחב עם השיח'ים המקומיים על תחומי שליטתם.
מאז הקמתן נחשבו מדינות המפרץ למדינות יציבות על פי מדדים אזוריים וגלובליים. קואליציות שבטיות וחלוקות חברתיות שבאו לידי ביטוי מלכתחילה בגבולות המודרניים תרמו ליציבותן של המדינות, אולם זו נשענת על גורמים כלכליים, פוליטיים וחברתיים נוספים. מודל מדינת הרווחה ונורמות ותיקות של נאמנות לשושלת הנהגה חזקה תורמים לביסוס נאמנותם של האזרחים למשטרים האוטוריטריים. יתר על כן, מרקם האוכלוסייה ההומוגני מפחית את הלחץ החברתי בין קבוצות שונות ומצמצם תביעות לייצוג והגדרה עצמית במדינות המפרץ (למעט בחרין).
עם זאת, עד לאחרונה לא התבטאה היציבות הזו בדומיננטיות אזורית. יצירתן המאוחרת של מדינות המפרץ וריחוקן הגאוגרפי מלב המזרח התיכון הותירן תחת השפעתם של גורמים אזוריים חזקים יותר. גם ערב הסעודית ואיראן, הנחשבות לשחקנים חזקים בפוליטיקה האזורית, הושפעו רבות מתהליכים שהוכתבו במעגלים רחוקים יותר.
מדד המדינות הפגיעות לשנת 2017. מדינות המפרץ ממוקמות כולן בדירוג נמוך שמשמעותו מידת יציבות גבוהה (מקור: The Fund for Peace)
תמונה גאופוליטית זו השתנה מאז פרוץ ה"אביב הערבי". יציבותן של מדינות המפרץ בלטה ביתר שאת לאור חשיפת פגיעותן של המדינות החזקות בסהר הפורה, בעיקר מול אזרחיהן. איראן הגבירה את מעורבותה בסוריה ובלבנון וערב הסעודית תפסה בהדרגה את הבכורה הערבית הסונית. הביקור הראשון בכהונתו של טראמפ היה לערב הסעודית, מה שהדגיש את המפנה במרכז הכובד של האזור מאז ביקורו המפורסם של הנשיא אובמה במצרים בשנת 2009.
אירוע נוסף שחידד את מרכזיותן של מדינות המפרץ לאחרונה היה המשבר הפוליטי שפרץ סביב החרם על קטר בחודש יוני האחרון. לאחר שעיני העולם היו נשואות למרכזים המסורתיים של העולם הערבי, לפני מחאות "האביב הערבי" ובמהלכן, תשומת הלב עברה להתמקד בהדרגה סביב אזור המפרץ. לכך היו השלכות מרחיקות לכת.
הקרע הפוליטי הוביל את המדינות הערביות להכריע האם הן מתייצבות לצד קטר, לצד ערב הסעודית או בתווך. מדינות רבות נענו לקריאה הסעודית להצטרף לחרם ובכך הכתירו אותה כמנהיגה ערבית. גם בגיבוש הקואליציה נגד המורדים החות'ים בתימן נענו מדינות רבות לקריאתה של סעודיה ופעלו במדינה שספק אם היה להן עניין כלשהו בה. איחוד האמירויות הערביות, קטר, כווית, בחריין, מצרים, ירדן, מרוקו, סודאן ואפילו סנגל שלחו כוחות להילחם ולהיהרג על אדמה רחוקה, בהובלה בלתי מעורערת של ערב הסעודית. לחלק מהמדינות הללו זו הייתה ההתנסות המלחמתית המשמעותית הראשונה בהיסטוריה שלהן.
בשני המקרים נשען מרכז הכובד של הציר הערבי באופן ברור על ערב הסעודית. המנהיגות מן העבר, כגון עיראק ומצרים, חגות סביב סדר היום הסעודי. בכך ניכרת שוב חשיבותה הגדולה של ערב הסעודית במרחב הערבי והלגיטימציה שהיא זוכה לה. בעבר זכתה גם קטר ליוקרה ואף להשפעה אזורית עצומה בזכות האימפריה התקשורתית והאינטלקטואלית שלה. איחוד האמירויות הערביות השכנה מבינה היטב את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניה בעת הנוכחית כדי לקדם את עצמה בזירה האזורית, ובשנים האחרונות הרחיבה את השיח הציבורי המקומי לכלל דיון בעניינים כלל-ערביים.
נראה שאילולא הקשיים שפקדו את מרכזי הכוח המסורתיים של העולם הערבי בקאהיר, בדמשק ובבגדאד היו מדינות המפרץ נותרות בשוליותן הפוליטית מאז עליית האסלאם. אף שהמפה הגאופוליטית משתנה ללא הרף ועשויה להשיב את המטוטלת לקדמותה, בעת הנוכחית יוקרתו הפוליטית של המפרץ במרחב האזורי והבינלאומי גבוהה יותר מאי פעם.
