השבוע לפני חמישים שנה התכנס הפוליטביורו הסיני בבייג'ינג, לפי דרישתו של מאו דזה דונג, ושיחרר מסמך קצר שנודע לימים כ"מזכר ה-16 במאי". השורות המעטות שנכתבו בו, המתריעות על הימצאותם של בוגדים "בורגנים" עמוק בשורות המפלגה, נתנו את האות לפתיחת מה שיהפוך לעשור שלם של כאוס, מעשי אלימות בלתי נתפסים והרס של מערכות השלטון, של המבנה החברתי ושל יחסי אמון בסיסיים בין אנשים. המהפכה התרבותית הגדולה של הפרולטריון בסין, שנודעה לימים בשם "מהפכת התרבות", גבתה, לפי מספר הערכות, יותר ממיליון קורבנות. זה היה אחד האירועים הטראומטיים ביותר במאה מלאת זוועות, והוא נושא לקחים היסטוריים הרחק מחוץ לגבולותיה של סין.
הרקע לשחרור האנרגיה ההרסנית היה מאבק איתנים בתוך המפלגה הקומוניסטית. אחרי כשלונות גדולים בניהול המדינה, ובעיקר "הזינוק הגדול קדימה" – מדיניות כלכלית הרסנית שגרמה לרעב שהיה אולי הגדול בהיסטוריה האנושית, ובעקבות קרע עם ברית המועצות לאחר שזו הוקיעה את סטאלין, התערער מעמדו של מאו בצמרת המפלגה. כמה מחבריו להנהגה סברו שפולחן האישיות המתפתח סביבו מסוכן, ושהמנהיג הוותיק מאבד אחיזה במציאות.
מאו, אסטרטג גאוני שדאג קודם כל לכוחו האישי, הפעיל את המהפכה כדי לעקוף את ההנהגה ואת מוסדות המפלגה ושיחרר את כוחו של הציבור הרחב והנאמן לו, ובעיקר את כוחם של הצעירים. ימים ספורים לאחר ה-16 במאי כבר התגבשו כמעט בכל עיר ועיירה בסין קבוצות צעירים שנקראו "המשמרות האדומים". סטודנטים, תיכוניסטים ולעתים תלמידים בבית ספר יסודי יצאו למאבק נגד האליטות, הבורגנים והקפיטליסטים שהסתתרו כביכול בשורות המפלגה. כך ניתן תירוץ להשתלח כמעט בכל צורה של סמכות; תלמידים העמידו את מוריהם למעין משפטים עממיים משפילים, רוויי אלימות, בהם נדרשו המורים להתוודות על פשעי מחשבה למיניהם. טיפול דומה עברו בעלי מקצוע אחרים – רופאים ואחיות, עורכי דין, סוחרים, קציני צבא וכמובן פקידי מפלגה שנחשבו ללא מהפכנים דיים, שנצמדו לכללים או לממלכתיות מסויימת ולא ענו על נהמת הלב הרדיקלית של ההמון.
פה ושם אנשים זיהו הזדמנות טובה לנקום בדמויות בעלות סמכות שמיררו את חייהם בשנים קודמות. פעמים אחרות, אנשים שהובילו בעצמם "פגישות מאבק" דומות בתחילת המהפכה מצאו את עצמם נאשמים בפשעים דומים ומוקעים בדיוק כפי שהוקיעו אחרים. על פי הערכות, עשרות אלפים מאלה שעברו את ההשפלות הללו התאבדו. אחרים נרצחו. ב-2014, למשל, התפרסם מקרה מזעזע במיוחד מתקופת המהפכה שבו תלמידות בבית ספר יוקרתי בבייג'ינג היכו את מנהלת בית הספר למוות. הסיפור יצא לאור כיוון שכמה מהמעורבות החליטו להתוודות ולהתנצל. זה היה מקרה נדיר יחסית של התנצלות פומבית בפרופיל גבוה על פשעי מהפכת התרבות.
למרות שהמפלגה הקומוניסטית השולטת בסין קבעה כבר ב-1981 שמהפכת התרבות היתה "טעות", וספרים רבים פורסמו על החוויות המעצבות של דור הצעירים שעבר אותה, החשבון ההיסטורי לא נערך במלואו עד היום. באווירה הפוליטית הנוכחית בסין, אשר מקדשת את היציבות ונרתעת מחופש ביטוי, ספק אם חשבון כזה ייערך בקרוב. המגבלות אינן רק ממסדיות; רבים מאלה שחיו בתקופת המהפכה היו גם קרבנות וגם מעוולים, לעתים בהפרש של שבועות בודדים, והם מתקשים להתמודד עם המשמעויות. יש המדברים על טראומות קשות, אולם יש גם כאלה שעדיין רואים במהפכה עידן של שחרור מכבלים, שבו "העם" נטל את הכוח מאליטות מסתגרות והפעיל אותו בעצמו. העיתון המפלגתי "חואן צ'יו שי באו" (גלובל טיימס) הזהיר רק בשבוע שעבר מפני גלוריפיקציה של המהפכה אחרי ניסיון לארגן בבייג'ינג אירוע שבו הושמעו שירים מהפכניים כמו "השיוט בימים תלוי בנווט", שיר סגידה למאו שהפך להמנון המהפכה. אחרי הכל, מהפכת התרבות מייצגת את מה שהשלטון הנוכחי חושש ממנו יותר מכל – את כוחו של ההמון.
צורת השלטון שנבנתה בסין לאחר מותו של מאו וממשיכה להתפתח היום עוצבה על ידי מי ששרדו את מהפכת התרבות – רובם בכירים שמאו הדיח וכלא. הדור הנוכחי של המנהיגים עבר את המהפכה כנערים צעירים. הנשיא שי ג'ינפינג, למשל, נשלח כנער לעבודה פיזית באזורי הכפר בעוד אביו, בכיר במפלגה, נאסר והושפל פומבית. הלקח שנלמד הוא רתיעה עצומה מכל פוליטיזציה של הציבור, מכל התארגנות אזרחית או דיון ציבורי, וכמובן אחיזה חזקה במושכות.
אם בעשור שאחרי תום מהפכת התרבות הייתה תקווה שדעיכתה תוביל לדמוקרטיזציה, וחברי "משמרות אדומים" לשעבר השתתפו בקריאות הראשונות לדמוקרטיזציה במהלך שנות השמונים, לאחר חמישים שנה נראה שהמהפכה הובילה לכיוון הפוך לגמרי.
הפצע המושתק ממשיך לדמם ברמה האישית והמשפחתית (בשנה שעברה נראה בסין רגע טלוויוזיוני נדיר כשמשתתף בתכנית כשרונות מוזיקליים שר על משפחתו שנקרעה לגזרים במהפכת התרבות). הוא מציק גם ברמה הכללית והלאומית; השלטון חושש מהעם, העם הולך ומאבד בטחון בשלטון, ואמון בסיסי מפנה את מקומו לציניות גדולה ולחברה אנושית ברוטלית שבה כל אחד מנסה לתפוס כמה שיותר (כסף ,כוח, בטחון) מחשש שהכל יילקח ממנו ברגע. אחרי הכל, קרבנות המהפכה ומקרבניה ממשיכים לחיות זה לצד זה מבלי שנעשה שום מאמץ לפיוס או לתיקון העוולות. בשנים האחרונות מרבים לדבר בסין על "ואקום רוחני" שאזרחים מבקשים למלא בדת והשלטון בתכנים לאומיים. הרִיק הזה הוא תוצאתה של מהפכת התרבות, כאב פועם המרעיל את ההווה וכנראה גם את העתיד.
מהפכת התרבות בסין היא מקרה קיצוני של תהליך שמתרחש בחברות רבות המבקשות דרך בין משטר אוטוריטרי למשטר דמוקרטי. מאו לא היה היחיד שהעלה על נס את חכמתו וחושיו החדים של הציבור הרחב, "העם", ותמרן באכזריות רגשות פטריוטיים או מעמדיים כדי לשסות את הציבור במתנגדיו. גם במקומות אחרים התקיימה דינמיקה דומה שבה הנמר של "רצון העם" ו"חכמת מעמד הפועלים" פונה נגד מי שרכב עליו בעבר ורדף את זולתו כדי להוכיח נאמנות למנהיג, לדגל ולמהפכה.
החרדה הממסדית והציבורית שהותירה "מהפכת התרבות" בסין יכולה ללמד כי שימוש ברטוריקה של הפחדה, ומאבק סיזיפי לגילוי עוד בוגדים ועוד שתולים, מכלים את עצמם בסופו של דבר, אך הקרע במארג החברתי ממשיך לרדוף את אזרחי המדינה גם עשורים רבים לאחר תום המהפכה. אחרי הכל, מהפכה איננה ארוחת ערב חגיגית. אפילו היו"ר מאו אמר.
