בסרט הזה כבר היינו ודומה שלא הפנמנו דבר. שוב מזדרזת ממשלת ישראל, או יותר נכון העומד בראשה, להציב עצמה בראש החזית הבינלאומית נגד איראן, באומר ובמעש. מעבר לדאגה המתמשכת מחתירתה של טהראן לנשק גרעיני, הזרז הפעם היה ניסוי שיגור טיל ארוך טווח.
מאז החתימה על הסכם הגרעין עם איראן הסתפקה ישראל בגינוי מסורתי לניסויים דומים שערכה איראן, אך הפעם מיהר נתניהו להצהיר כי אסור שהתוקפנות האיראנית, במשתמע – החדשה, "תישאר ללא מענה". ראש הממשלה בירך על כוונתה של ארצות הברית להטיל על טהראן סנקציות חדשות, וגם בביקורו בבריטניה דחק במדינות נוספות לאמץ צעדים דומים.
אולם מהות האיום האיראני לא השתנתה כל עיקר לאחרונה. ניסוי שיגור דומה בוצע על ידי איראן אך לפני כחצי שנה. השינוי היחיד שחל בקשר לאיראן הוא כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן, וההקשחה המסתמנת בעמדתה של וושינגטון ביחס לאיראן, בניגוד לגישה המרוככת שהפגין כלפיה הנשיא אובמה, לטענת ישראל.
הסבר אפשרי אחד לשינוי ברטוריקה של נתניהו הוא הצורך שלו להצטייר כאסטרטג בינלאומי וכמתריע בשער מפני האיום הנשקף מאיראן. לא אדם כמוהו יניח להזדמנות לשוב למרכז הזירה הבינלאומית לחמוק מידיו. הוא ירכב על גב המתיחות הנרקמת בין ארצות הברית לאיראן, ויוכיח לאלה שהתעלמו מאזהרותיו ערב החתימה על הסכם הגרעין כי הם טעו והוא צדק.
הסבר אפשרי אחר הוא רצון לנצל את הנסיבות החדשות שנוצרו כדי לדרבן את הקהילה הבינלאומית, וארצות הברית בראשה, להחזיר את הגלגל לאחור: לבטל או לפתוח מחדש את הסכם הגרעין ה"כושל", לשוב ולהטיל על איראן סנקציות חדשות, חמורות וקשות מבעבר, שיאלצו אותה לשנות את מדיניותה, ואם כל זה לא יועיל – לפעול נגדה צבאית. בהקשר זה שואב אולי נתניהו עידוד מקביעתו של טראמפ כי איראן כי "מדינת הטרור מספר אחת" וכי "כל האופציות על השולחן".
אולם ניסיון העבר מלמד שהתייצבותה של ישראל בחזית המערכה מול איראן לא רק שלא הועילה לה, אלא במובנים רבים אף הזיקה לה. הסכם הגרעין הושג למרות מחאותיה וטענותיה, גם המוצדקות שבהן, וארצות הברית, ולבטח מדינות אירופה, סין ורוסיה, סברו שהיא מגזימה בחומרת האיום הנשקף מאיראן בנסיון לגרור את הקהילה הבינלאומית לעימות עמה. למרות הרוח הגבית הנושבת לכאורה מוושינגטון, ספק רב אם ניסיון מחודש בכיוון זה יועיל כיום לישראל.
דווקא בנסיבות החדשות עלולה ישראל למצוא עצמה נגררת למערבולת בינלאומית שלא לצורך. ספק רב אם החשדנות ביחס למניעיה של ישראל בעבר בנוגע לאיראן נעלמה, ועמה התהייה אם אכן חל שינוי כה דרסטי בעמדת איראן המחייב שינוי במדיניות הקהילה הבינלאומית כלפיה, כפי שדורשת ישראל. ברקע ניצבת מחלוקת בינלאומית ביחס לפרשנות להחלטת מועצת הביטחון בנושא הניסויים הבליסטיים, הזיקה בינם לבין הסכם הגרעין, חוסר הרצון לפתוח את ההסכם מחדש לדיון ורצונן של מדינות המערב, לרבות חברות אמריקניות, לשפר את קשריהן הכלכליים עם איראן.
התייצבותה של ישראל בחזית המאבק תשרת גם את הגורמים הקיצוניים באיראן, שהסתייגו מלכתחילה מהסכם הגרעין, ותחזק את התפיסה שישראל היא זו הניצבת בראש המערכה נגדה. בהקשר זה עלולה ישראל למצוא עצמה בחזית אחת עם מתנגדי הנשיא רוחאני, אחד הקולות הפרגמטיים במערכת הבחירות הקרובה לנשיאות. חמור מכך, אם יתלקח עימות בין ארצות הברית לבין איראן תיתפס ישראל כשותפה לו, והיא עלולה להוות מטרה לתגובה ישירה או עקיפה מצדה (כפי שארע עם עיראק במלחמת המפרץ הראשונה).
אין חולק על כך שאיראן מהווה איום על האזור: חתירתה ליכולת גרעינית, מאמציה לשפר את יכולותיה הבליסטיות כפלטפורמה לשיגור נשק גרעיני, תמיכתה בטרור, מעורבותה בלחימה בעיראק, סוריה ותימן ונוכחות שלוחיה סביב גבולות ישראל בלבנון, ברצועת עזה ואולי גם ברמת הגולן, כל אלה אכן מחייבים מענה. אולם סימן שאלה מרחף מעל ההגיון והתועלת שבאימוץ מדיניות אנטי איראנית מוגזמת, מוחצנת וקולנית. דיפלומטיה בינלאומית שקטה תהיה יעילה יותר. משך רוב העשור הקודם זו אכן אפיינה את מדיניות ממשלות ישראל בתחום האיראני, וזניחתה לטובה גישה לעומתית מול בעלות בריתה של ישראל רק המחישה את מגבלות כוחה של ישראל ומנעה ממנה לקדם את מטרותיה.
משעה שחלומה הרטוב של ישראל עומד בפני מימוש בדמות ממשל אמריקני תקיף, הרואה עין בעין עמה את חומרת האיום הנשקף מצד איראן, מאי רבותא בניסיון המחודש להצטייר כמי שמובילה את המאבק בטהראן ואף עושה לו נפשות בזירה הבינלאומית? אלא אם כן מניעים נסתרים ופסולים עומדים מאחורי הדבקות המחודשת במנטרה החדשה-ישנה "איראן, איראן". למשל, הרצון להסיט את אש החקירות וההתנחלויות מבית לעבר אויב חיצוני. נתניהו עצמו הבהיר לפני שנתיים, כזכור, כי אל מול "האתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים בפניו, בחיים שלנו כאזרחי ישראל וכמדינה – איום התחמשותה של איראן בנשק גרעיני", אסור לנו לשכוח "את עניין החיים עצמם", ולהתעסק חלילה בזוטות היום יום.
רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן וחוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון
