האם לבנון הופכת לפדרציה? שאלה זו בוודאי תפתיע רבים בציבור הישראלי שהתרגלו לבחון את השכנה הצפונית בפריזמה הצרה של האיום על ישראל. אומנם, מקבלי החלטות ופרשנים צבאיים ישראלים עוסקים לעיתים בהתפתחויות הפוליטיות העכשוויות בלבנון, אולם גם אז, רק שאלה אחת עומדת לדיון: האם המערכת הפוליטית-חברתית בלבנון מסייעת לחזבאללה או מגבילה את יכולתו לאיים על ישראל. אולם, ההיסטוריה המורכבת והמסוכסכת של לבנון והשיח הפוליטי העכשווי במדינה מעלים דווקא כעת את האפשרות שלבנון תהפוך למדינה פדראלית, תתפצל לכדי כמה מדינות או אפילו תתפורר. טענה זו מעלים שני טורי עמדה שפורסמו לאחרונה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ובוחנים את הרעיון הפדרליסטי בלבנון. הראשון, מאת הפובליציסט הפלסטיני-לבנוני צקר אבו פח'ר, מציע רקע ונרטיב היסטורי להתפתחויות הללו. בשני, חוקר מדע המדינה הסורי בשאר נרש בוחן את הרעיונות הפדרליסטיים שנשמעים כיום בלבנון ואת ההשלכות שתהיינה למימושם. להלן תקציר שמבוסס על שני המאמרים.
מה התועלת בפדרליזציה
עוד בטרם נבחן את התווים הייחודיים של השיח על פדראליות בלבנון, ראוי לתהות: איזה צורך אמור תהליך הפדרליזציה למלא? כדי לענות על שאלה זו יש להבין דינאמיקת יסוד חברתית-פוליטיות שמאפיינת את לבנון המודרנית: עדתיות או כיתתיות (בערבית טָא'אִפִיָּה; במחקר רווח המונח sectarianism). עדתיות היא זיהוי בין קהילה דתית-חברתית – במקרה של לבנון מדובר בסונים, שיעים, נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים ודרוזים – לבין תביעות פוליטיות. בתפיסה עדתית, העובדה שאדם שייך לעדה מסוימת פירושה שהוא זכאי לייצוג פוליטי כבן אותה עדה. הוא עשוי אפוא לחוש מאוים או מודר אם מי שמאייש את מוסדות השלטון במדינתו הוא בן עדה אחרת. במאמר מוסגר, יש להדגיש כאן שאף שעדתיות היא וקטור מרכזי בהיסטוריה של לבנון המודרנית, היא איננה מחויבת המציאות. כפי שמראה ההיסטוריון אוסאמה מקדיסי באחד מספריו, התפיסות העדתיות בלבנון נולדו ברגע היסטורי מובחן – אירועי אלימות קשים בין דרוזים לנוצרים מארונים בהר הלבנון העות'מאני בשנת 1860; ומסיבה מובחנת – מאבקי כוח מורכבים בין האליטות המקומיות, המעצמות הקולוניאליות והאימפריה העות'מאנית.
שנת 1860 היא נקודת המוצא גם לנרטיב ההיסטורי של אבו פח'ר. לשיטתו, באותה שנה, התבסס דפוס היסוד של ההיסטוריה של לבנון המודרנית: הישנות מחזורית של פרצי מתח עדתי, הסדרי פשרה, קריסת ההסדרים (לעיתים תוך שפיכות דמים) וחוזר חלילה. אירועי האלימות של 1860 הביאו להקמת יחידה מנהלית אוטונומית נוצרית-מארונית בהר הלבנון – סַנְגָ'ק הר הלבנון [סנג'ק – מחוז עות'מאני], במסגרת האימפריה העות'מאנית.
לאחר שקיעת האימפריה כיובל לאחר מכן, בשנת 1920, סופחו לאוטונומיה המארונית הזו שטחים רחבים במישור החוף הלבנוני, בבקעת הלבנון ובאזורים ההרריים בדרום ובצפון, ונוצרה מדינת "לבנון הגדולה" בחסות קולוניאלית צרפתית. במדינה זו המארונים שימרו את האחיזה ברסן השלטון, אולם הם הפכו למיעוט דמוגרפי: בבקעת הלבנון ובדרום חיו בעיקר שיעים, ואילו בערי החוף חיו סוחרים סונים ואורתודוקסים. התוצאה הייתה התפתחות של שני זרמים אידיאולוגיים מתחרים: האליטות האגרריות של המארונים והדרוזים פיתחו את "אידיאולוגיית ההר" שדוגלת בפתיחות לעולם המערבי על חשבון הקשר לעולם הערבי, וטיפחו מיתוסים עצמיים על לאומיות עתיקה טרום־ערבית ואסלאמית. הסוחרים העירוניים של אזור החוף לעומתם ניסחו את "אידאולוגיית עיר המסחר" שבמוקדה הקשר הכלכלי עם העולם הערבי ובפרט עם סוריה. פערים אידיאולוגיים כאלה ופערי ייצוג עדתי איימו על היציבות. נדרשה פשרה כדי שמדינת לבנון תצליח לתפקד.
פשרה בדמות אמנה לאומית
הפשרה הושגה בשנת 1943, ונוסחה במסגרת האמנה הלאומית – מעין חוקה פוליטית לא־כתובה שחילקה את הכוח מחדש בהתאם לעקרונות ייצוג עדתי. באופן זה, חולקו תפקידי השלטון בין העדות: הנשיא מארוני, ראש הממשלה סוני, יושב ראש בית הנבחרים שיעי, סגנו אורתודוקסי ורמטכ"ל הצבא – דרוזי. נוסף על כך, לבנון הפנתה את פניה לעולם הערבי ואת גבה למערב וזנחה את אידיאולוגיית ההר. "האמנה הלאומית" נראתה כפשרה בת־קיימה בין העדות, ולבנון העצמאית שקמה בשנת 1946 מיתגה אותה כתיקון היסטורי לפיצול המעוות בין העדות השונות ולצעד לעבר לאומיות לבנונית.
אלא שבפועל, לבנון לא נעשתה מאוחדת יותר ושום עדה לא ויתרה על השאיפה להגדיל את כוחה. מלחמת האזרחים הראשונה (1958-1957) הוכיחה שפשרה זו היא אשליה, ועוצמת האשליה התגלתה בשנת 1975, עת שקעה לבנון למלחמת אזרחים עדתית רצחנית למשך כ־15 שנים – מלחמת האזרחים השנייה. טראומת המלחמה הזו הולידה פשרה חדשה: הסכם טאיף (1989) הגדיל את ייצוג העדה השיעית ולמעשה הפך את המשטר בלבנון לתלת־עדתי – מארוני-סוני-שיעי. מבנה משולש זה הבטיח איזון במדינה: לפי הדימוי של אבו פח'ר, לבנון הפכה לחצובה שעומדת על שלוש רגליים. ליציבות תרמה גם חסות בין־לאומית שסוריה, ארצות הברית וערב הסעודית העניקו להסכם. נראה היה שלבנון עלתה על המסלול לעבר יציבות.
דא עקא, לא חלפו 15 שנים וגם הסדר זה קרס. היו לכך מגוון סיבות: ראשית, פלישתה של ארצות הברית לעיראק ב־2003 גרמה ללבנונים פרו־אמריקנים לקוות שטנקים אמריקנים יחליפו את המשטר גם בלבנון ולאבד את האמון באיזון הפנימי. נוסף על כך, ההתנקשות בראש הממשלה הסוני רפיק אל־חרירי על ידי חזבאללה השיעי, יצרה קרע בין הסונים לשיעים. מעורבות מנגנוני הצבא הסורים בהתנקשות עוררה בציבור הלבנוני עוינות כלפי הסורים והדבר התבטא בגל מחאות שאילץ את סוריה לסגת מעמדות ההשפעה שלה בלבנון. החצובה התלת־רגלית הוחלפה בשתי בריתות – סונית-מארונית ושיעית-מארונית, היציבות התערערה ונסתם הגולל על האפשרות שהמערכת הפוליטית בלבנון תתקדם בכיוון חיובי. במחצית העשור הראשון של המאה ה־21, פשרה נוספת בהיסטוריה המסוכסכת של לבנון הגיעה אל קיצה. כאן צריך לציין: אבו פח'ר לא מצביע על אירוע משמעותי שמבטא בבירור את קץ הסדר של טאיף. חזבאללה ומחנה תומכיו התחזקו אומנם, ואיראן הגדילה את מעורבותה בלבנון על חשבון ההשפעה המצטמצמת של ארצות הברית ושל ערב הסעודית; אולם אופי המשטר בלבנון לא השתנה באופן ברור והחלוקה העדתית נותרה על כנה.
להתגבר על האינטרסים העדתיים והאידיאולוגיים
האם השתלשלות עניינים זו הייתה מחויבת המציאות הפוליטית? לא לדעת אבו פח'ר. הוא סבור שבתקופות היציבות היחסית, היה על מקבלי ההחלטות בלבנון להתגבר על האינטרסים העדתיים והאידיאולוגיים שלהם ולנצל את הרגיעה לחיזוק היסודות האזרחיים העל־עדתיים של המשטר במדינה. אלא שהתמכרות לשאיפות העדתיות הישנות מנעה זאת מהם. חשוב מכך, תאוות הבצע נעשתה לגורם המניע העיקרי של האליטות ושל ההנהגה בלבנון והיא עיוורה את עיניהם מלראות כיצד התמורות השונות באזור מסכנות את היציבות בלבנון. כך למשל, הייתה לבנון יכולה להילחם בישראל בשנת 1948 ולמנוע ממנה להפוך לכוח אזורי שיש לו אינטרס ברור בחולשה ובפיצול פנימיים של לבנון. אבל בלבנון לא נקפו אצבע: ניצחון הצד הישראלי שירת את האליטות החמדניות, שגרפו לכיסן את ההון שזרם ללבנון עם הפליטים הפלסטינים (שעם צאצאיהם נמנה אבו פח'ר עצמו).
בין אם זו גזרת גורל או תוצאה של שחיתות פושעת, לדעת אבו פח'ר השתלשלות עניינים זו היא בפירוש הרקע למגמות הפדרליסטיות בלבנון היום. הוא סבור שהטענות שנשמעות היום אינן אלא גלגולן העכשווי של מגמות העדתיות הבדלניות הוותיקות. מנהיגי האורתודוקסים למשל טבעו כבר במאה ה־19 את הביטוי "הטורקי ולא בְּכַּרְכִּי" [בכרכי – עיר מושבו של ראש הכנסייה המארונית] כדי לבטא את העדפתם להישאר תחת השלטון העות'מאני על פני כפיפות לאוטונומיה המארונית. המארונים מנגד ניסו ככל יכולתם להשיב את לבנון לגבולות הסנג'ק העות'מאני ולזכות ביתרון דמוגרפי.
בתקופת מלחמת האזרחים השנייה שבו ההצעות הללו ועלו, ולצידן הצעות לפדרליזציה של לבנון: החל בפדרציה של אזורים גיאוגרפיים בעלי צביון עדתי, וכלה בחלוקת לבנון לשתי ישויות פוליטיות-צבאיות – מוסלמית ונוצרית, שבינן יתחלקו 16 מחוזות לבנון. הלך רוח זה קיבל ביטוי מאלף בדברים שאמר כמיל שמעון, נשיא לבנון בשנות החמישים, למנחם בגין בעיצומה של מלחמת האזרחים: "הצרפתים כפו עלינו את חזון 'לבנון הגדולה' וסיפחו אלינו שטחים מאוכלסים במוסלמים. זה שורש כל הרעות שפוקדות אותנו. אם תמשיכו לאחוז בשטחים מאוכלסים במוסלמים, אותן הצרות יכו גם בכם."
לאור רקע היסטורי זה, רעיונות הפדרציה שעומדים לדיון בשיח הלבנוני היום אינם מפתיעים: אלה שוב אותן מגמות בדלניות ועדתיות. הרקע המיידי לדיון העכשווי הוא משבר פוליטי-כלכלי חריף: הכלכלה הלבנונית נמצאת בשפל, הלירה הלבנונית מתרסקת, והמחאות הפוליטיות שנפסקו בשל מגפת הקורונה מתחדשות בעוצמה ובקולניות. כטבעם של משברים, גם משבר זה מעורר שיח פוליטי על שינוי המצב הקיים, בפרט שינוי המבנה הפוליטי-עדתי שקבע הסכם טאיף.
בשאר נרש מאבחן שההצעות לשינוי מתרכזות סביב שני מוקדים: הראשון הוא חזבאללה, אמ"ל ותומכיהם, תחילה, מעוניינים לפתוח לדיון את ההסכמות הישנות, בפרט את חלוקת התפקידים העדתית שלדעתם מפלה לרעה את השיעים. סדר היום של הצעה זו הוא עדתי לעילא ולעילא; השוואת הייצוג הפוליטי לשיעים נועדה למסד את האוטונומיה השיעית הקיימת בפועל, אותה אוטונומיה שמתבטאת בכוח הצבאי שמחזיק חזבאללה ובשירותים המגוונים והמקיפים שהוא מפעיל לרווחת השיעים – ממוסדות צדקה ועד בתי ספר. מנגד, המוקד השני של הצעות פדרליסטיות הוא סביבת המארונים. המארונים שבים ומעלים הצעות פדרליסטיות שהשמיעו בעבר: הם דורשים להחליש את השלטון המרכזי ולהגדיל את האוטונומיה המנהלית והכלכלית של האזורים השונים בלבנון. אחד הדוברים הבולטים של רעיון זה הוא ג'ובראן באסיל, שר החוץ לשעבר של לבנון (שבחודשים האחרונים נשמעו לצד שמו בעיקר קללות מיזוגניות). מה משמעות האפשרויות הללו לגבי עתיד לבנון?
פתרון בלתי נמנע ולא מעודד
שני הכותבים סבורים שפדרליזציה איננה התפתחות מעודדת. אבו פח'ר, פסימי וציני, סבור שפדרליזציה או חלוקה מסוג אחר הן בלתי נמנעות: הן יקרו במוקדם או במאוחר ויובילו בהכרח למלחמת אזרחים נוספת. השלטון בלבנון מושחת ובלתי־כשיר במידה כזו שהוא לא יוכל למנוע אפשרות זו, ומרגע שתפרוץ בה מלחמת אזרחים נוספת, לבנון המותשת משנים של פילוג וחולשה פוליטית תתפורר באופן מוחלט וסופי. בתרחיש אידיאלי, הנהגה לבנונית אחראית בעלת חזון הייתה רותמת את משאבי המדינה כדי לאחד את לבנון אחת ולתמיד וליטול תפקיד הובלה בעולם הערבי ובאזור. אלא שלדעת אבו פח'ר אין הנהגה כזו בנמצא ולבנון נעה במהירות אל פי התהום.
ניתוחו של נרש נושא אופי מעט פחות דטרמיניסטי אומנם, אבל הוא אינו שונה מהותית. לבנון, לשיטתו, נחלקת לפי תבחינים רבים: כלכלי, דתי, עדתי, פוליטי ותרבותי, והחלוקות הללו לא תמיד חופפות. עיגון פוליטי של אחת מהן, כלומר יצירת פדרציה, עלול לעורר מתחים בתחום אחר: פדרציה של עדות למשל עלולה להעמיק את הפערים בין העדות העשירות לעדות עניות; ואילו חלוקה לפי מחוזות גיאוגרפיים (שבהכרח יהיו רב־עדתיים במידת מה), עלולה להעתיק את המתחים העדתיים לרמת המחוז, ללא ההגנה שמספקים לכידות העדה ומוסדותיה לבניה ולבנותיה. מצב כזה בוודאי לא יקדם את לבנון לעבר יציבות פוליטית: במקרה הטוב הוא יוליך את לבנון לפיצול, ובמקרה הרע – למלחמת אזרחים נוספת. הציבור הלבנוני, גורס נרש, מפולג ומשוסע מכדי לקיים פדרציה בת־קיימה; בפשטות, חסרה לו התודעה האזרחית הבשלה והחיונית לחיים במדינה פדראלית. כדי להמשיך להתקיים, אפוא, על לבנון להותיר על כנם את חלוקת הכוח ואת המנגנונים הפוליטיים והמנהליים הקיימים ככתבו וכלשונו של הסכם טאיף.
כאן מסתיים הניתוח של נרש ואבו פח'ר, ובנקודה זו אני מבקש לחזור לניתוח של מקדיסי ולהציע שהמבנה העדתי של לבנון איננו גזרת גורל ושלבנון אינה נעה בהכרח אל פיצול או אל מלחמת אזרחים. אילו היו האפשרויות הללו מחויבות המציאות והכוח היחיד שמניע את החיים הפוליטיים בלבנון היה העדתיות, ניתן היה לצפות שגם המשבר הכלכלי שפוקד את לבנון בימים אלה רק יחזק את מגמות הבדלנות העדתית. זו אכן אחת מתוצאות המשבר, כפי שמראה נרש; אולם תגובה אחרת של הציבור בלבנון למשבר, משמעותית לא פחות, היא תנועת המחאה נגד השחיתות שצמחה בשנה האחרונה. הטענות של המוחים אינן מבטאות מגמות עדתיות, אדרבה: הן מבטאות במידה רבה את זניחת העדתיות. המוחים מפרשים את השחיתות כתוצאה ישירה של המבנה העדתי; הם מאשימים את האליטות העדתיות בחמדנות ובאי־הצדק שגרמו למשבר; ומדגישים שוב ושוב את האופי העל־עדתי של המחאה. למעשה, טוענים פרשנים רבים, המוחים מגלמים בעצם המחאה אלטרנטיבה לעדתיות: לאומיות חדשה, אזרחית, עם אג'נדות חדשות ושונות בתכלית.
האם מגמה זו של המחאות תצבור תאוצה? האם האליטות העדתיות יצליחו להכתים את המחאות בהאשמות שונות או להקהות את עוקצן באמצעות ויתורים למראית עין, כפי שהן מנסות לעשות? שמא יעלו המחאות הללו אליטות חדשות שיקדמו מגמות אחרות? ימים יגידו. אולם, בבואנו לבחון את השאלות השונות הנוגעות לפדרליזציה בלבנון – האם ההיסטוריה של לבנון המודרנית מוליכה אליה? האם לציבור הלבנוני התודעה האזרחית הנדרשת לקיומה או שמא היא תפורר את לבנון? – אסור להתעלם מהמחאות בשנה האחרונה ומהמגמות הציבוריות העמוקות שהן מבטאות.
