אין זה סוד שמאחורי הצירוף "שטחי הרשות הפלסטינית" עומדות שתי יחידות טריטוריאליות מובחנות: רצועת עזה והגדה המערבית. עד לאחרונה, לפיצול בין עזה לגדה הייתה מקבילה גם בפיצול בהנהגה הפלסטינית: בעזה, המנהיגה ללא עוררין היא תנועת חמאס משנת 2006, בשעה שבגדה שולטים מנגנוני הרשות הפלסטינית המאוישים באופן כמעט בלעדי בידי אנשי תנועת פתח ונשיא הרשות מחמוד עבאס.
אלא שבחודשים האחרונים, נראה שמשהו קורה בצמרת הפלסטינית: חמאס מוצאת את עצמה קרובה יותר ויותר למעמד המנהיגה הבלעדית של פלסטין כולה. כיצד מצאה חמאס את דרכה ללב הקונצנזוס הציבורי הפלסטיני? האם יהיה לה קל להישאר שם, והאם היא בכלל מעוניינת בכך?
מעטים מוסמכים לענות על שאלות אלה יותר מאשר ד"ר ח'ליל שקאקי, סוקר פלסטיני בכיר, רב־ניסיון וידע, המכהן כראש המרכז הפלסטיני למדיניות ולסקרי מחקר ברמאללה. בנייר עמדה שפרסם לאחרונה באתר המרכז, חשף שקאקי את התמורות שהובילו את חמאס למקומה הנוכחי, והעריך לאיזה כיוון צפויים העניינים להתפתח בהמשך.
בזכות נסיבות כמעט מקריות
אין ספק שהגחתה של חמאס לעמדת ההנהגה הפלסטינית היא עניין מפתיע ורב־משמעות. מסוף חודש אפריל הקודם ועד סוף מאי, טוען שקאקי, חמאס הפכה מ"מובילת תנועות ההתנגדות והגוף המייצג של רצועת עזה" ל"מובילת תנועות ההתנגדות ונציגת העם הפלסטיני כולו בכל מה שקשור לכיבוש". זאת בלי שנבחרה בבחירות כלשהן או מונתה על ידי גוף כלשהו, ובתנאים קשים במיוחד: חמאס משוללת תמיכה כלכלית ופוליטית מצד גורמים באזור ובעולם, והיא איננה זוכה להכרה ולייצוג דיפלומטיים מצד שום גורם; נוסף על כך, הקהילייה הבין־לאומית רואה בה ארגון טרור, ישראל נאבקת בה באמצעים כלכליים, פוליטיים וצבאיים, והרשות הפלסטינית מבקשת להחלישה. למרות זאת, חמאס רכשה פופולאריות עצומה בדעת הקהל הפלסטינית, וכעת היא עלולה להיעשות למנהיגה בפועל של המאבק הפלסטיני בישראל ואגב כך להשיב לסכסוך את האופי העמוק והקיומי שהיה לו לפנים. כל זאת בתוך ארבעה שבועות בלבד.
מה שמפתיע יותר מכול לדעת שקאקי הוא שנסיבות כמעט מקריות הובילו לכך. הכול החל בסוף השנה שעברה, אז נראה היה שפניהן של פתח ושל חמאס לעבר פיוס והסדרה ולא לעימות על ההנהגה. האפשרות שישראל תספח בפתאומיות את הגדה המערבית לשטחה עוררה אז בקרב הפלסטינים חשש כה ממשי ודוחק, עד שלשני הארגונים המסוכסכים זה מכבר נותרה רק ברירה אחת: להתפייס כדי להדוף את האויב המשותף. נציגים משני הארגונים אומנם הצליחו להגיע לפשרה שכללה בין היתר הסכמה לקיים בחירות ברשות הפלסטינית, ובכלל זה למועצה המחוקקת ולכס הנשיאות שמאויש על ידי אבו מאזן 16 שנה ברצף.
היו אלה חדשות טובות בכל קנה מידה: הבחירות היו עשויות "להקל את איחוד עזה והגדה, לשפר את תנאי החיים בעזה ולהוסיף לגיטימיות למערכת הפוליטית הפלסטינית". לפי מרבית התרחישים, טוען שקאקי, תוצאות הבחירות היו מאפשרות לבצע רפורמה יסודית במשפט ובחוקה ולבצר את העקרונות של הפרדת הרשויות, שלטון החוק, עצמאות הרשות השופטת וחופש הביטוי, כל זאת "לאחר שבשנים האחרונות הם נשחקו מאוד אגב הפיכתה של הרשות לשלטון סמכותני-אוטוקרטי של ממש".
אלא שגם אבו מאזן, קודקוד הפירמידה של אותו "שלטון סמכותני-אוטוקרטי", הבין זאת היטב, ועד מהרה הוא התחרט על ההסכמה ללכת לבחירות. אפילו בלי לסכן את כסאו בבחירות לנשיאות, הוא הבין, תוצאות הבחירות הצפויות למועצה המחוקקת לא יותירו לו ברירה אלא להרכיב קואליציית שלטון עם מי מיריביו האישיים בתוך פתח ומחוצה לה. לכך עבאס לא היה מוכן להסכים, ובסוף אפריל הוא הודיע על דחיית הבחירות למועד בלתי־ידוע. התואנה הרשמית: מחאה על סירובה של ישראל לאפשר לפלסטינים תושבי ירושלים להצביע.
את הציבור הפלסטיני התירוצים הללו לא שכנעו. לפי סקרי דעת הקהל רוב הפלסטינים האמינו שוויתור על הבחירות הוא החלופה הגרועה ביותר, ושאילו באמת דאג כל כך עבאס לפלסטינים בירושלים היה עליו להתעמת עם ישראל כדי לקיים בכל זאת את הבחירות. היו אלה הימים הראשונים של חודש רמדאן, ימים של עימותים אלימים בין צעירים פלסטינים לבין כוחות הביטחון הישראליים בירושלים על רקע כוונותיה של ישראל לשנות את הסטאטוס קוו במקומות הקדושים בעיר ולפנות עשרות משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת שיח' ג'ראח. גם סביב אירועים אלה לא נקפו הרשות ואבו מאזן אצבע לסייע לתושבים הפלסטינים, וצירוף הנסיבות גרם לרבים בציבור הפלסטיני לחוש שהנשיא בן ה־85 מנותק לחלוטין מהנעשה בשטחי הרשות בכלל ובפרט בירושלים, רק כמה קילומטרים מדרום למוקטעה.
זעם עממי זה על הרשות שיחק לידיה של חמאס, שממילא ביקשה לנקום בעבאס על ביטול הבחירות. בתנועה ניסו תחילה לגייס בעלי ברית במערכת הפוליטית הפלסטינית כדי ללחוץ על הרשות לקיים את הבחירות במועדן אולם נכשלו, ולכן החליטו שאם הם אינם יכולים לזכות בהנהגה הפלסטינית בקלפי, עליהם לקבוע עובדות בשטח. אם פתח איננה מגינה על זכותם של הפלסטינים בירושלים להצביע, טענו בחמאס, היא צפויה להזניח אותם גם בשיח' ג'ראח ובמקומות הקדושים. עד מהרה שיגרו פעילי חמאס עשרות רקטות מעזה על ערי ישראל, ונפתח סבב הלחימה שכונה בישראל "מבצע שומר החומות".
אליבא דשקאקי, אין ספק שמבחינת חמאס היה מדובר בהימור חסר תקדים. בפעם הראשונה בתולדותיה, חמאס יזמה מלחמה כוללת עם ישראל מסיבות שאינן קשורות ישירות לנעשה ברצועת עזה, ובאירועים דומים בעבר היא נמנעה מלתקוף את ישראל בחששה מפני ההרס הכבד שצעד כזה צפוי להשית על הרצועה. אולם הפעם ניצבה בפני חמאס הזדמנות פז לחזק את מעמדה בדעת הקהל הפלסטינית, בירושלים ובכלל, והיא הימרה על כל הקופה. הייתה זו הצלחה מסחררת: סקרים שנערכו בתום הלחימה הראו שהציבור הפלסטיני קיבל את גרסת חמאס לאירועים וראה בעימות עם ישראל – "מלחמת חרב אל־קודס", כפי שנקראה בפי חמאס – הירתמות חסרת תקדים למען העם הפלסטיני כולו. חמאס, "שהופעת הבכורה שלה במאבק הצבאי נגד ישראל הייתה רק באינתיפאדה הראשונה", נראתה לראשונה ראויה יותר להנהיג מאשר פתח, "המנהיגה הבלתי־מעורערת של המאבק ומייסדת תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית בעידן המודרני".
לחמאס יש סיבות טובות להירתע מהנהגה
בשבועות ובחודשים הבאים ועד היום אכן נראה שמעמדה של פתח בגדה המערבית הולך ונשחק במהירות. מחאות ההמונים על הרג הפעיל ניזאר בנאת על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות הראו שהציבור הפלסטיני מאבד את האמון בתנועה ואיננו חושש להביע זאת בראש חוצות, ואילו התקפלות הרשות מול הלחץ הציבורי והתקשורתי סביב עסקת החיסונים עם ישראל לימדה שגם הנהגת פתח כבר אינה מאמינה ביכולתה לקבל החלטות חיוניות אך בלתי־פופולאריות. כעת, חמאס נראית כמועמדת הטבעית למלא את הריק המנהיגותי שנוצר בצמרת הפלסטינית. אלא שמשהו, כך נראה, עוצר בעדה.
למעשה, שקאקי טוען, לחמאס יש כל הסיבות שבעולם לנסות לחמוק מהתפקיד המחייב ויש להניח שהיא תסרב להתבסס כמנהיגת המאבק הפלסטיני בישראל, לא כל שכן בתור מנהיגת העם הפלסטיני בכלל. ישנן כמה סיבות לרתיעה: ראשית, אין לחמאס כלים להנהיג את ההתנגדות הפלסטינית לישראל. מלבד האיום במלחמה כוללת – צעד שלדעת חמאס יהיה הרסני בעבורה לא פחות מאשר לישראל – לחמאס אין מנופי לחץ יעילים על האחרונה. במצב כזה יהיה על חמאס להגיב לכל שינוי מינורי בגדה המערבית באיום לפתוח במלחמה כוללת, אף שלא יהיה בכוונתה לעשות זאת. עד מהרה האמון בה יישחק והיא תסיים בדיוק כמו פתח כיום – התנגדות חסרת שיניים שמתפקדת בעיקר כקבלנית ביטחון של ישראל וכשומרת הסטאטוס קוו בשטחי הרשות.
ניתוח זה מבוסס כמובן על ההנחה שהדינאמיקה בין חמאס לישראל תיוותר זהה להווה, אולם זוהי הנחה שגויה לדעת שקאקי. לו עלתה התנועה לשלטון, לדעתו, ישראל הייתה נאבקת נגדה בכוח גדול בהרבה. בהווה, ישראל דואגת להותיר את חמאס חזקה כדי שזו תמשיך להיאבק בפתח ולהזין את הסכסוך הפנים־פלסטיני. אולם חמאס, שמאחדת את כל הפלסטינים מאחוריה ויכולה לפעול נגד ישראל גם משטחי הגדה ומירושלים, היא בעיני ישראל איום קיומי. במצב כזה ישראל תאבד את שרידי האיפוק שנותרו לה ותפעל להשמדתה. ממילא, לישראל יהיה קל בהרבה להצדיק בזירה הבין־לאומית פעולה מול חמאס, תנועה שמוגדרת במדינות רבות במערב כארגון טרור. זאת ועוד, חמאס צפויה להתקשות להנהיג את הפלסטינים גם ללא קשר לישראל. כפי שהראתה הכתף הקרה שקיבלה מן המערכת הפוליטית הפלסטינית כשניסתה ללחוץ על הנשיא עבאס לקיים את הבחירות, לחמאס אין כמעט שותפים פוליטיים. למעשה, להוציא קשריה עם ארגון הג'יהאד האסלאמי בעזה, שזוכה לאהדה ציבורית מזערית, חמאס מבודדת לחלוטין בפוליטיקה הפלסטינית.
גם בחמאס מבינים, בשורה התחתונה, שהעדנה הפתאומית שלהם בדעת הקהל הפלסטינית היא תוצאה של צירוף נסיבות חריג. מעט יותר רגישות פוליטית מצד אבו מאזן סביב סוגיית הבחירות, מעט פחות פזיזות מצד מקבלי ההחלטות בישראל שהצליחו למצוא תזמון גרוע במיוחד לצעדים בירושלים שממילא היו פרובוקטיביים לכתחילה – ודעת הקהל הפלסטינית הייתה שונה לגמרי כיום. כל העובדות הללו ידועות היטב גם לחמאס, ועתה הולכת ומתבהרת בשורות התנועה ההבנה שבלתי־אפשרי להמשיך לאחוז באחריות להנהגת העם הפלסטיני בכל שטחי הרשות בלי לפגוע אנושות בכוח העמידה שלה מול ישראל, ביתרון היחסי שהשיגה מול פתח ובפופולאריות שלה בציבור הפלסטיני.
הברירות של חמאס
על כן, חמאס ניצבת בפני כמה ברירות שאף אחת מהן איננה אידיאלית. מחד גיסא, היא יכולה לנסות לשוב ולהתפייס עם פתח. אומנם ברמאללה יתקשו למחול על גזל השלטון, ויש להניח שרצו לגבות מחמאס מחיר גבוה במיוחד בתמורה לחידוש הניסיון לגשר בין שתי התנועות; מה עוד שרבים בהנהגת חמאס בעזה מתקשים לסמוך על הנשיא עבאס לאחר שרימה אותם ובגד באמונם סביב פרשיית הבחירות. עם זאת, יש בחמאס מי שמבחינתם אפשרות זו היא הרע במיעוטו. על כן בתנועה עשויים, בהשראת מסע החורף המפורסם לארמון קנוסה, להוביל את חמאס ל"הליכה למוקטעה" בקיץ הקרוב.
לחלופין, ייתכן שחמאס תשמור על עמדת ההנהגה אולם תחתור לרגיעה כוללת וארוכת טווח ("הודנה") עם ישראל כדי להפחית את החיכוכים ההרסניים שיזמן לה התפקיד החדש. בעיני שקאקי זוהי אפשרות קלושה – כבר עכשיו, כשחמאס איננה נושאת באחריות מובהקת להיאבק בישראל בגדה ובירושלים, השתיים מתקשות להסכים על רגיעה. כאשר חמאס תתמקם בהנהגה אפוא, אפילו אם תתממש האפשרות החריגה של רגיעה, אין ספק שבמוקדם או במאוחר פעילותה של ישראל בגדה או בירושלים תיאלץ את חמאס להפר אותה.
אפשרות שלישית ומפתיעה, אך לא בלתי־סבירה, היא שחמאס תיאחז בהנהגה ובכל זאת תחתור לעימות כולל עם ישראל. למרות הסתייגותה מההרס שתביא מלחמה עם ישראל, מזכיר שקאקי, חמאס הינה תנועה דתית אסלאמיסטית והיא מחויבת לשיקולים מטפיזיים שמעל לפוליטיקה – בין היתר לציווי לנהל מלחמת חורמה בישראל, ציווי שנעשה רלוונטי במיוחד בעת האחרונה לדעת אי אלו מוסלמים שמאמינים שבשנת 2022 צפויה להתמלא נבואה קוראנית בדבר חורבנה של ישראל. אומנם חמאס לא התייחסה לנושאים כאלה באופן מפורש לאחרונה, אולם השפה שבה השתמשו בתנועה בהתבטאויות רשמיות לגבי העימות האחרון עם ישראל מלמדת שהוא נתפס בתנועה באור מטפיזי ואסכטולוגי יותר מבעבר. ייתכן אפוא שזוהי מגמת פניה של חמאס, ולמרות החשש מהנזקים של סבבי העימות עם ישראל – אנשיה עשויים לצפות לתוצאה אחרת הפעם, ולהנהיג את העם הפלסטיני כולו לעימות קיומי נגד ישראל.
תרחיש ההידרדרות במצב כזה נראה בנאלי כמעט. חמאס, שתישאר שבויה בעמדת ההנהגה, לא תמצא מפלט מהציפיות שתולה בה הציבור הפלסטיני אלא בתקוות מטפיזיות, ותחתור לעימות כולל עם ישראל שימיט חורבן על שני הצדדים. אלא שלדעת שקאקי, בנקודה זו יש מי שיכולות לעצור את הרכבת: ישראל והרשות הפלסטינית. הרשות מצידה צריכה להעניק לחמאס נוכחות במערכת הפוליטית הפלסטינית ולהיעתר לרפורמות הפוליטיות שהציבור משווע להן, כך שחמאס לא תיאלץ לנקוט צעדים פזיזים ומסוכנים כדי לתבוע את הייצוג הפוליטי שתנועה בסדר הגודל שלה זכאית לו. ישראל, מצידה, צריכה להימנע מפרובוקציות המעמידות בסכנה את הסטאטוס קוו בירושלים ובגדה, ולא לספק לחמאס הזדמנויות להפגין באופן אלים ומסוכן את אחריותה לפלסטינים. אחרת, נגד רצונם של כל הצדדים, הסכסוך הישראל-פלסטיני עלול למצוא את עצמו בקרוב מאוד באזורים שונים לחלוטין מאלה שהכרנו בזמן האחרון.
