בעת האחרונה עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה כשהכריז כי במסגרת ביקורו הדיפלומטי באוגנדה נפגש גם עם יו"ר מועצת הריבונות של סודאן, הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן. מאז ההכרזה ניסו רבים בסודאן, בישראל ובקהילה הבין־לאומית להסביר את הפגישה הדרמטית, על הקשריה ההיסטוריים והפוליטיים, ועל שלל השלכותיה האפשריות על המצב בשתי המדינות. אף על פי כן, שאלות רבות המעסיקות את בעלי העניין בנושא טרם נענו בפומבי.
במרכז הדרמה ניצבים שני מנהיגים, שניהם בעמדה לא פשוטה: מצד אחד, נתניהו, המסובך בעניינים משפטיים, מוביל מערכת בחירות שלישית השנה, ובמהלכה נוקט צעדים קשים ושנויים במחלוקת בסוגייה הפלסטינית. מצד שני, אל־בורהאן – איש צבא, המנהיג דה יורה את סודאן מאז הדחתו של הרודן עומר אל־בשיר באפריל האחרון וסיום שלטונו בן שלושים השנה. יש לציין שאל־בורהאן וכמה משותפיו למוסדות המעבר מנסים לבדל את עצמם משלטונו של אל־בשיר ולהיתפס בתודעה הסודנית והעולמית כמרוחקים ממנו, אולם מדובר באנשי מפתח שהיו מקורבים לנשיא הקודם ואפשרו לו לדכא באלימות אוכלוסיות רבות. בפגישתם ייצגו נתניהו ואל־בורהאן מדינות שהיחסים ביניהן רוויים מתיחות ועוינות היסטורית, לצידם של שיתופי פעולה חשאיים וגישושים להתקרבות. יחסים אלו נהפכו לסוג של מיתוס המבוסס על שלל דימויים, סטריאוטיפים והנחות מוקדמות.
בישראל נחשבה סודאן במשך עשורים "מדינת אויב", ולצד זאת הייתה אחד היעדים ב"מדיניות הפריפריה", מדיניות ישראלית הדוגלת בשיתופי פעולה עם מדינות ועמים באזור, בעיקר מתוך אינטרס מדיני וביטחוני צר. בשנות החמישים, ערב עצמאות סודאן, נעשו ניסיונות לשיתוף פעולה בין ישראל לבין מפלגת האומה הדומיננטית של משפחת אל־מהדי לשם בלימת ההשפעה של מצרים בסודאן ובמזרח התיכון. החל בשנות השישים, משנסגר הנתיב לח'רטום, פנתה ישראל לתמיכה בתנועות השחרור הדרום־סודניות במאבקן המתמשך מול הממשלות בצפון. בד בבד נהיו הממשלות בח'רטום מזוהות יותר ויותר עם אסלאם פוליטי ופיתחו קשרים חמים עם איראן שאחרי המהפכה האסלאמית, ועם תנועות כגון חמאס וחזבאללה. על רקע זה מיוחסות לישראל תקיפות של כמה יעדים בסודאן בשנים האחרונות, שמטרתן הייתה לסכל ייצור תחמושת והעברתה לעזה. בעשור האחרון סודאן מזוהה בישראל כמדינתם מוצאם של פליטים, שבאו בעיקר מאזורי הפריפריה הנמצאים זה זמן רב בסכסוך מדמם עם המשטר המרכזי. קבוצה זו נהפכה לכלי שרת פוליטי ולנושא בוער בציבוריות הישראלית, ובה בעת התחזקה התדמית של סודאן כדיקטטורה אלימה ורצחנית המפרה זכויות אדם.
מהעבר השני, ישראל זכתה למקום נכבד למדי בתודעה הסודנית. ב־1948, ב־1967 וב־1973 נשלחו חיילים סודאנים לשרת את צבא מצרים במלחמות נגד ישראל. בעקבות מלחמת ששת הימים אירחה ח'רטום את ועידת מדינות ערב שפסקו נגד הסכם שלום עם ישראל, נגד הכרה בה ונגד משא ומתן עימה. מגמה זו התיישבה היטב עם סדר היום שקידם הגנרל ג'עפר אל־נומיירי, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית שנתיים לאחר מכן, סדר יום שכלל חיזוק הזהות הערבית של סודאן, ובהמשך גם חיזוק הזהות המוסלמית שלה. עם זאת, בשנות השמונים שיתף נומיירי פעולה עם גורמים ישראליים ואפשר את עליית יהודי אתיופיה דרך סודאן ב"מבצע משה", במסגרת ניסיונותיו להתקרב לארצות הברית כדי לשרוד פוליטית. מהלך זה זיכה אותו בכמה רווחים כספיים נאים, אך בדיעבד תרם לנפילת שלטונו.
האופי הבעייתי מטבעו של השלטונות הקולוניאליים בסודאן, והתנאים שבהם יצאה המדינה לעצמאות – שטח גדול וקשה לניהול, מגוון מאוד מבחינה אתנית ותרבותית ודתית – גזרו עליה "מלחמת חזונות" סביב זהות המדינה: "ערבית" או "אפריקאית", מוסלמית או רב־דתית ותרבותית. עם התפתחות המרי ומלחמת האזרחים במדינה, נשענה הזירה הדרומית בעיקר על תמיכה מערבית או אזורית אפריקאית, על תמיכה נוצרית, וגם על תמיכה ישראלית. מנגד, ממשלות סודאן בצפון בחרו זה מכבר בזהות הערבית־מוסלמית והשתמשו בה במאמצי החימוש והלחימה שלהן. את הלגיטימציה שנזקקו לה בהיותם אפריקאים במרחב הערבי הם ביססו, בין השאר, באמצעות תעמולה נגד ישראל, הן בסוגיית הפלסטינים הנתונים לכיבוש ולדיכוי, הן על בסיס דתי.
לתעמולה הנרחבת של הממשלות ושל מוסדות הדת בסודאן נגד ישראל, במיוחד בתקופת אל־בשיר, נוספה השפעת התקשורת הערבית מחוץ למדינה, למשל, ממצרים. מאמצי התעמולה למיניהם, בין שחיזקו עוינות ושנאה בפועל, בין שזכו להתעלמות ואף להתנגדות, תרמו להיצרבותה של ישראל בתודעה הציבורית בסודאן.
בקרב קבוצות מסוימות של סודאנים נקשר השינוי ביחס העוין כלפי ישראל, כלפי יהודים או כלפי ישראלים באשר הם להבעת התנגדות כללית למשטר. על רקע זה, ליברלים עירוניים, תומכי חילוניות או אסלאם רפורמיסטי, אקטיביסטים מבני הפריפריה המסוכסכים עם המשטר, מהגרים ופליטים במדינות זרות ואחרים, החלו להתעניין בישראל ולראות בה מדינה מורכבת, בעלת נרטיבים מרובים, מעבר ל"ישות הציונית" האחידה. במקרים מסוימים התבטא העניין הזה ביצירת קשרים עם ישראלים, בניסיונות ללמוד נרטיבים מרובים על המדינה ועל תושביה, ואף בניסיונות ללמוד עברית. לצד זאת, הלכה והתפתחה ערגה, או תחושת נוסטלגיה מסוימת, כלפי קהילת היהודים הקטנה שחיה בסודאן ויצאה ממנה במהלך העשורים הראשונים לעצמאות. בקרב הליברלים הסודאנים במדינה ובפזורתה היום אפשר למצוא קשת של עמדות כלפי שיתופי פעולה עם ישראל, החל בקבוצות המושפעות מאוד ממאמצי ה"הסברה" הישראלית המתחזקת, גם אלו בשפה הערבית, וכלה במתנגדים מובהקים, המגנים את ישראל בעיקר בשל ההפרה השיטתית של זכויות האדם של בני העם הפלסטיני.
מהלך שנוי במחלוקת
בימים אלו סודאן נמצאת בתקופת מעבר מסובכת ומאתגרת. האנשים שיצאו לרחובות בהמוניהם להפלת משטר אל־בשיר, או תמכו במחאה מרחוק, מלאים בתקוות ובחששות כלפי המוסדות הזמניים האמורים להביא את המדינה ליציבות פוליטית, ביטחונית וכלכלית, ואף לשלטון דמוקרטי. בהצטלבות הנוכחית של אינטרסים ושל התניות גאופוליטיות, ישראל מציעה לסודאן חבל הצלה אפשרי מפני הידרדרות לאסון.
הפגישה בין נתניהו לאל־בורהאן הייתה המהלך הפומבי ביותר שהתרחש עד כה בין מנהיגי שתי המדינות, אף שלא ברור אם הייתה אמורה להתפרסם באופן הזה. ואולם, כבר בשנים האחרונות לשלטונו של אל־בשיר נכשלה הרטוריקה האנטי־מערבית ואנטי־ישראלית שלו במבחן המציאות, וסודאן החלה לראות בישראל ערוץ לקשרים עם ארצות הברית. הדבר קשור להשתלבותה של סודאן בקואליציה של מדינות המפרץ הערביות ושל מצרים מול איראן וקטר, שהתבטאה, בין השאר, בשליחתם של רבבות חיילים סודאנים לתימן בשנים האחרונות, בהם גם ילדים ונערים שגויסו להילחם במלחמה לא להם. כמו סודאן, גם ישראל קשורה באינטרסים לקואליציה הערבית הזאת, ולפיכך סיפקה ישראל תמיכה בוושינגטון להסרת מרבית הסנקציות הכלכליות והמסחריות האמריקאיות מעל סודאן באוקטובר 2017. אף על פי כן, סודאן עודנה רשומה ברשימה האמריקאית של מדינות התומכות בטרור, ולכן נתונה למגבלות פיננסיות ולקשיים בקבלת תקציבי סיוע, הנחשבים חיוניים בעיני השלטונות כדי לצלוח את תקופת המעבר.
מדינות המפרץ הערביות מעודדות את היחסים בין ישראל לסודאן (הקריקטוריסט הסודני עומר דפעאללה)
שעה שסודנים רבים רואים בהתחממות היחסים עם ישראל פתח להישרדות כלכלית, אחרים מבליטים את הבעייתיות שבכניעה של סודאן, הנמצאת במצוקה ובעמדת נחיתות, לאינטרסים הכלכליים והמדיניים של מדינות האזור הערביות, של ישראל ושל ארצות הברית. על רקע המצב הרגיש במזרח התיכון עקב "עסקת המאה", והדינמיקה הסבוכה בסודאן עצמה, ההתנגדות היא לא רק דתית או לאומית־ערבית, אלא גם פרגמטית. העובדה שנתניהו נפגש עם השליט הצבאי ולא עם ראש הקבינט האזרחי עבדאללה חמדוכ, והשאלה אם ידע חמדוכ על המהלך או לא, ומה הייתה מידת מעורבותו, עוררה מהומה רבה והאירה בעוצמה את קשיי ההתנהלות הפנימיים בסודאן שאחרי אל־בשיר.
למרות ההתנגדות הברורה למהלך בחוגים מסוימים, ייתכן מאוד שמניעי המעצמות הזרות בזירה יאלצו את סודאן ללכת בנתיב ה"נורמליזציה" עם ישראל, שמשמעותה והיקפה אינם ברורים דיים לפי שעה. לנוכח היסטוריית היחסים בין המדינות ולנוכח התנאים המורכבים שבהם יתממש, אם יתממש, מהלך זה צפוי להיות מאתגר. בתוך כך, מבקשי המקלט הסודנים שהגיעו לישראל עשויים להוות גשר מסוג אחר, שאינו נטוע בניצול אי־שוויון מובנה בין סודאן לבעלות האינטרסים כלפיה: גשר אנושי, תרבותי וחברתי, שיש לו גם פוטנציאל עסקי וכלכלי. בכוחה של קבוצה זו לפזר את ענני התעמולה וההנחות המוקדמות ולעגן את סוגיית היחסים בין המדינות במציאות מוחשית ומושכלת יותר.
לצד מגמות של השתלבות ושל חיים משותפים בישראל, נוכחותם של מבקשי המקלט והמציאות שבה הם חיים מציפות את בעיית הגזענות הקשה בישראל כלפי לא־יהודים, בכלל, וכלפי קהילות שמוצאן באפריקה, בפרט. לא בכדי נשמעו השערות בדבר קידום ההיתכנות של פעולות לגירוש מבקשי המקלט בצל ה"נורמליזציה" האפשרית ביחסים עם סודאן. הדברים האלה ידועים לרבים בזירה הפוליטית בסודאן, והבחירה אם להדגיש בדיונים בנושא את גילויי הגזענות או את מגמות ההשתלבות, מושפעת מעמדותיהם של הגורמים השונים כלפי היחסים עם ישראל. בסיכומו של דבר, אם ישראל אכן מעוניינת בנורמליזציה עם סודאן, עליה לזכור שמדינה איננה רק שליט זה או אחר, ולא רק יעד אסטרטגי. לכן מוטב לה לישראל להראות גם יחס של כבוד, ולו בסיסי, כלפי האזרחים שהיא מעוניינת בשותפות עימם.
