בחודשים האחרונים מתחוללים שינויים ואירועים מסעירים במגרב: נשיא תוניסיה א־סבסי הלך לעולמו והמערכת הפוליטית במדינה כמרחקה לקראת הבחירות הקרבות. באלג'יריה נמשכות הפגנות ההמונים לאחר הדחת הנשיא בותפליקה, ובלוב מסלימה הלחימה. על רקע זה בולטת בשונותה מרוקו, שבחודשי הקיץ החמים האירועים המרכזיים המתרחשים בה הם פסטיבלי תרבות רבים ומגוונים, בתחומי הבידור, המוזיקה, הפולקלור והקולנוע.
ברחבי הממלכה מתקיימים עשרות פסטיבלים לכל אורך השנה, מרביתם בתמיכה ממשלתית, ואף בחסותו האישית של המלך מוחמד השישי, שמאז שעלה לשלטון לפני 20 שנה נעשו הפסטיבלים לתעשייה משגשגת. בקיץ מתקיימים במרוקו כמה פסטיבלים בין־לאומיים גדולים , המושכים קהל רב מבית ומחוץ, ונחשבים חלק מהאטרקציות התיירותיות בממלכה. הפסטיבל המרכזי בהקשר זה הוא מואזין – מקצבי העולם ברבאט, שמשתתפים בו כוכבי מוזיקה פופולרית מוכרים מארצות הברית ומאירופה, לצד כוכבים גדולים מהעולם הערבי, מאפריקה וממרוקו עצמה.
פסטיבל מוזיקה אחר נערך באותה העת בכמה ערי חוף בממלכה בחסות חברת התקשורת Maroc Telecom. במרקש התקיים זה השנה התשיעית "פסטיבל הצחוק", ובו הופעות סטנד־אפ, ובמכנאס נוסד השנה הפסטיבל הבין־לאומי לסרט הערבי, המצטרף לפסטיבלים רבים אחרים בתחום הקולנוע – תעשייה מפותחת במרוקו – הנערכים זה שנים רבות בעריה ובמחוזותיה.
במבט ראשון נראה כי המטרה היחידה של שפע הפסטיבלים האלה היא בידור להמונים מבית ומיתוג חיובי של הממלכה כלפי חוץ. אולם בחינה מעמיקה יותר מראה כי התנהלותם, פריסתם הארצית והנושאים המועלים במסגרתם משקפים, במידה רבה, את הזהות הלאומית הרב־תרבותית שמרוקו מטפחת ואת סדר היום הפוליטי והחברתי שלה.
אומנם מרוקו לא חוותה "אביב ערבי", והמלך נותר עליון על המערכת הפוליטית, אך הטלטלה האזורית הובילה לשינוי החוקה המרוקאית, והיא מבקשת לעודד את המגוון האתני, הלשוני והתרבותי הקיים בממלכה – מגוון שנחשב מקור עוצמה, ולא תופעה שיש להיאבק בה, כמו במדינות אחרות באזור. על פי חוקת 2011 מרוקו היא מדינה המשמרת את זהותה הלאומית על ידי "מיזוג של כל רכיביה: הערביים־האסלאמיים, האמאזיע'יים, והסהרו־חסניים, המועשרים על ידי ענפיה האפריקניים, האנדלוסיים, העבריים והים־תיכוניים…" (הדגשה שלי, א"ל).
כמו כן, מדגישה החוקה את ערכי "הפתיחות והמתינות" של העם המרוקאי בהתייחס לאסלאם הרווח בממלכה, ואת זיקותיה של מרוקו למגרב ולעולם הערבי והמוסלמי, לצד הצורך בחיזוק קשריה עם מדינות אפריקה ועם מדינות אירופה שלחופי הים התיכון. הפסטיבלים מבקשים אפוא לחזק את רכיבי הזהות האלה בהיותם חלק ממכלול שהוא הזהות המרוקנית.
כך, פסטיבל פאס הבין־לאומי למוזיקה מקודשת מדגיש את אופיו של האסלאם המרוקאי הצופי ומקדם דיאלוג בין דתות ותרבויות. פסטיבלים רבים לקידום התרבות והשפה הברברית־אמאזיע'ית מבקשים לתת ביטוי להפיכת התמאזיע'ת לשפה רשמית במרוקו, ונוסף על הופעות מוזיקה ובידור, מתקיימים בהם גם דיונים וסדנאות, ומובלט הכתב הייחודי של שפה זו, תיפינאע', שרק בעת האחרונה עוגן מעמדו בחוק.
פסטיבל הראי, ז'אנר מוזיקלי שנוצר באלג'יריה ונעשה פופולרי ומוכר בזכות הפזורה הצפון־אפריקנית באירופה, מתקיים זה למעלה מעשור בעיר וג'דה שבגבול מרוקו-אלג'יריה. מעניין לציין, שלמרות היחסים הפוליטיים המתוחים בין המדינות השכנות, אומנים אלג'ירים מרבים להופיע בממלכה, עדות לכך שהקרבה התרבותית מגשרת בין עמי האזור גם היכן שהפוליטיקה, לא אחת, נכשלת.
הפסטיבל העונתי ("מווסם" בערבית), המתקיים בעיר המדברית טנטאן שבדרום הממלכה, מבקש לשמר את המנהיגים והמסורות של שבטי האזור הזה. הללו מתקבצים בימי הפסטיבל למאות אוהלים, ומקיימים מופעי שירה וריקוד, וכן תחרויות גמלים ומרוצי סוסים. הפסטיבל זכה להכרה של אונסק"ו כמורשת עולמית הראויה לשימור, ומשתתפות בו גם מדינות אורחות מאפריקה ומהעולם הערבי, ובראשן מדינת איחוד האמירויות הערביות, החותרת אף היא לשימור הפולקלור השבטי־נוודי.
פסטיבל הגנאווה למוזיקת עולם, המתקיים בעיר אסווירה שלחופי האוקיינוס האטלנטי, מבקש לשמר את המוזיקה, הריקוד והפולחן הדתי־צופי שפיתחו עבדים אפריקנים שהובאו לאזור במאה ה־16. סגנון הגנאווה, הרווח גם במדינות שכנות במערב אפריקה, מעיד על הזיקה התרבותית והדתית העמוקה של מרוקו ליבשת השחורה, ונראה כי בשנים האחרונות, לצד התרחקותה מהעולם הערבי וחזרתה לחברות באיחוד האפריקני, זיקה זו מובלטת במיוחד.
כך, למשל, ב־2018 הוקם במרוקו מוזיאון לאומנות אפריקנית מודרנית. אומנים מכל רחבי היבשת מרבים להשתתף בפסטיבלים המתקיימים ברחביה, ובהם נערכים לא אחת דיונים והרצאות בנושאים שעל סדר היום של היבשת, כמו ההגירה מאפריקה למגרב ולאירופה, או מצב האומנות האפריקנית בתפוצות. הפוליטיקה והתרבות קשורות אפוא קשר הדוק.
באסווירה מתקיימים שני פסטיבלים חשובים נוספים: פסטיבל "אביב המוזיקה הקלאסית" ו"פסטיבל המוזיקה האנדלוסית האטלנטית", המשקפים גם הם את הצומת הגאוגרפית והתרבותית שבה נמצאת הממלכה. זיקתה ההדוקה לספרד ולצרפת, המדינות הקולוניאליות ששלטו בה בעבר, באה לידי ביטוי, בין היתר, בממד הלשוני, שכן בעיקר הצרפתית נותרה שפה דומיננטית במרוקו. נוסף על כך, במסגרת הדיאלוג הבין־תרבותי המתקיים בפסטיבלים ניתן לעיתים ביטוי לתרבות היהודית, ואף לשפה העברית, אם כי ביטוי מוצנע יחסית, ומשתתפים בהם אומנים יהודים וישראלים, כמו התזמורת האנדלוסית של אשדוד והזמרת נטע אלקיים.
מעבר לחיזוק הרב־תרבותיות, הפסטיבלים במרוקו פונים למגזרים שונים באוכלוסייה שהממסד מעוניין לטפח, ובראשם הצעירים, שהפסטיבלים הם במידה רבה אמצעי אחד מיני רבים למאבק בהקצנה הדתית בקרבם, וכן הנשים, שמעמדן במרוקו חווה שיפור משמעותי בעידוד הארמון. חשוב לומר כי ריבוי הפסטיבלים בממלכה נתקל לא אחת בביקורת מבית, בעיקר על רקע העלויות הגבוהות שמושקעות בהם למרות המצוקות הכלכליות של מרוקאים רבים. החוגים האסלאמיסטיים מוחים על התרבות המתירנית והמערבית המקודמת, לדעתם, בחלק מהפסטיבלים, ועולות גם שאלות של מסחור ומגבלות על חופש הביטוי.
אולם, בסיכומו של דבר, הפסטיבלים במרוקו משקפים את סיפור ההצלחה של המודל הרב־תרבותי והמכיל שהיא מטפחת, וניכר כי השקעתה הרבה בתחום מובילה לשיח פתוח הפונה למגוון התרבויות, האוכלוסיות והמגזרים שבה. שיח זה תורם לקידום מגמות דמוקרטיזציה וליברליזציה בממלכה, המצליחה בו בזמן לשמור על יציבות פוליטית וביטחונית, בוודאי בהשוואה לשכנותיה.
