בסוף אוקטובר 2016 התרחש אירוע טראגי בעיר הנמל חסימה שבאזור הריף ההררי בצפון מרוקו. הרשויות המקומיות החרימו את סחורתו של מחסין פכרי, מוכר דגים בן 31. בניסיון להציל את מרכולתו זינק פכרי אל תוך משאית הזבל אליה הושלכה ונמחץ למוות. במהרה הופצו תמונות מהאירוע ברשתות החברתיות והובילו למחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה הממלכה מתחילת "האביב הערבי" ב-2011.
האירוע הזכיר לרבים את סיפורו של רוכל הירקות התוניסאי, מחמד בועזיזי, שהצית עצמו למוות במחאה על החרמת מרכולתו ועל התנכלות מצד הרשויות המקומיות, מה שהוביל לפרוץ המחאה בתוניסיה ובאזור כולו לפני שש שנים. הדמיון בין האירועים עורר מחדש את הדיון הציבורי על מצוקות וקשיי היום-יום של אזרחים רגילים, במיוחד במדינות כמו מרוקו ותוניסיה, הנחשבות ל"סיפורי הצלחה" של הטלטלה בעולם הערבי.
מרוקו ידעה גל מחאה גדול ב-2011 בראשות תנועת צעירים א-פוליטית שכונתה "ה-20 בפברואר". התנועה התגבשה ברשתות החברתיות ואליה הצטרפו גם מפלגות פוליטיות וארגוני חברה אזרחית. היא הובילה הפגנות שלוות ברחבי הממלכה ודרשה בעיקר שינויים חברתיים וכלכליים, אך לא את הפלת המשטר והדחת המלך מוחמד השישי. תגובתו של המלך להפגנות הייתה מהירה; החוקה שונתה באופן המעניק סמכויות רבות יותר לממשלה והבחירות לפרלמנט הוקדמו (מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית זכתה בהן). צעדים אלה תרמו במידה רבה לדעיכת המחאה בסוף אותה שנה. אולם התחדשותם של מפגני המחאה בחודשים האחרונים מעידה כי לא די ברפורמות פוליטיות מדודות, אלא יש צורך במהלכים שיובילו לשיפור מוחשי במצבם הכלכלי של האזרחים.
גם את גל המחאה הנוכחי מובילה תנועת צעירים – "התנועה העממית" (אל-חראכ א-שעבי), המקיימת הפגנות רבות, לא אלימות בדרך כלל, המתפשטות מערי הריף גם לאזורים אחרים. בהפגנות נשמעות קריאות רבות, כגון "צדק וכבוד" ו"העם רוצה לשים קץ לשחיתות", המופנות גם הפעם כנגד ה"מח'זאן" – ביטוי המתייחס למדינת העומק במרוקו ולא בהכרח למלך עצמו.
מעצרם של עשרות מפעילי התנועה, ובראשם מנהיגה נאצר זפזאפי, מובטל בן 39, בסוף החודש שעבר, ליבה את המחאה. זפזאפי נעצר לאחר שקטע תפילה שהנהיג אימאם מקומי, נציג האסלאם הממסדי, אשר טען כי ״התנועה העממית״ מובילה למרי אזרחי ("פתנה"). במחאה, הועברו התפילות לרחוב, ולרשימת הדרישות של תומכי המחאה, הכוללת יצירת מקומות תעסוקה והקמת מוסדות חינוך ובריאות, נוספה גם הדרישה לשחרור אסירים.
ארגוני זכויות אדם, מפלגות שמאל, וכן התנועה האסלאמית הפופולרית "הצדק והצדקה", חברו גם כעת לגל ההפגנות. מנגד, מפלגות הקואליציה, ובראשן "הצדק והפיתוח", נרתעות מתמיכה פעילה במחאה חרף הסכמתן העקרונית למרבית דרישותיהם של המפגינים. התנהלות זו עלולה לשחוק את מעמדן הציבורי ולהחריף את הפיצול בשורותיהן.
בשלב זה, מאמצי השלטונות להידבר עם המוחים – ביקור משלחת שרים בריף והצהרות על יישום מואץ של תכניות הפיתוח באזור – נחלו כישלון, וכוחות הביטחון נוקטים יד קשה יותר נגד המפגינים. עתה נראה כי רק התערבות ישירה של המלך, לה מייחלים המוחים, תוביל כבעבר להרגעת הרוחות. צעד זה יתרום לביצור מעמדו של המלך כסמכות הפוליטית העליונה במרוקו, כך שהמחאה אינה בהכרח מאיימת על שלטונו.
ספק אם מי מהגורמים המעורבים במחאה מעוניין בהידרדרות יציבותה של הממלכה, לאור הטלטלה שחוו מדינות רבות באזור בשנים האחרונות. בנוסף, העובדה שהמחאה מזוהה במידה רבה עם הריף הפריפריאלי, המאוכלס בעיקר על ידי המיעוט הברברי/אמאזיע'י, עשויה להגביל את ההזדהות עמה במישור הארצי. המצב הכלכלי הקשה באזור הוא תוצר של הזנחה מכוונת ורבת שנים של הממסד וגלי מרי ומחאה שידע במאה האחרונה. במסגרת המאבק הקולוניאלי הוקמה בו בשנות ה-20׳ ישות עצמאית, "הרפובליקה של שבטי הריף", ובסוף שנות ה-50׳ התרחש בו גל הפגנות גדול שדוכא ביד קשה על ידי יורש העצר דאז, חסן השני. לאורך שנות שלטונו כמלך התעלם חסן השני במפגיע מתושבי האזור, ושב ודיכא מהומות שפרצו בו ב-1984.
מוחמד השישי, שעלה לשלטון ב-1999, החל אמנם בתהליך פיוס ופיתוח של הריף, אולם בגל ההפגנות הנוכחי ניכרים היטב משקעי העבר. דגלי מרוקו נעדרים מן הנוף וסממנים אתניים ומקומיים בולטים בו: דגלי התנועה התרבותית-פוליטית האמאזיע'ית, דגלי הרפובליקה של הריף ותמונותיו של האמיר המקומי, שהיה למנהיגה. בשולי דרישותיה של תנועת המחאה מופיעה גם הדרישה לשלב את השפה האמאזיע'ית במוסדות המדינה, כמתחייב מחוקת 2011 שהכירה בה לראשונה כשפה רשמית, לצד הערבית.
עם זאת, פעילי המחאה דוחים את ההאשמה שמטיחים בהם גורמים ממסדיים בדבר בדלנות וקבלת סיוע זר למאבקם, למרות שחלקם תומכים בהענקת אוטונומיה מסויימת לאזור ומביעים תמיכה בתכניתו של המלך לביזור סמכויות לכלל הרשויות המקומיות בממלכה, המוצעת בעיקר כפתרון למשבר הסהרה המערבית. בתוך כך, הפזורה המרוקנית באירופה, שרבים מאנשיה הם אמאזיע'ים מהריף, מקיימת הפגנות הזדהות עם תושביו במדינות שונות (הולנד, בלגיה, ספרד), ומבקשת להעלות את המודעות הבינלאומית למשבר המקומי. מגמה זו עלולה להגביר את הביקורת על יחסה של מרוקו לזכויות אדם ולהעיב על תדמיתה החיובית בדרך כלל בעיני המערב.
המחאה בריף מצטרפת לשורת מחאות חברתיות-כלכליות שפרצו ביתר שאת בשנה האחרונה באזורי הפריפריה של מדינות המגרב, וכן למאבק המתמשך של האמאזיע'ים, תושביו המקוריים של האזור, על הכרה רשמית בלשונם ובתרבותם מצד מדינות הלאום הערביות. המחאה בריף המרוקני, אם כן, עשויה לעורר מפגני הזדהות ומחאה דומה גם בקרב האמאזיע'ים באלג'יריה ובלוב, ומעידה על קיומה של מורכבות אתנית-זהותית גם במרחב הצפון-אפריקני שנחשב הומוגני יחסית.
