כמעט בכל דיון במלחמה בתימן מוצגים המורדים החות׳ים כנתמכים בידי איראן, והמלחמה בתימן כזירת מאבק נוספת בין איראן לערב הסעודית. במשתמע, ולעיתים במפורש, מוצגת איראן כיוזמת של השתלטות החות׳ים על צנעא, בירת תימן, ועל אזורים נוספים.
האמת מורכבת יותר: החות׳ים היו ועודם קבוצה עצמאית, ובתחילת המלחמה בתימן הייתה מעורבותה והשפעתה של איראן מוגבלת. למעשה, איראן אף הזהירה את החות׳ים מבעוד מועד שלא לנסות להשתלט על צנעא, אלא שהם התעלמו מהאזהרה, ומתוך שיתוף פעולה עם כוחות הנשיא המודח, עלי עבדאללה סאלח, השתלטו על הבירה בסוף 2014.
הדחיפה המיידית לצעד הזה של החות׳ים הייתה תחושתם כי מהלכיו של הנשיא האדי בשנים 2012‑2014 והצעת החלוקה הפדרלית שהציע, מנעו מהם חלק בשלטון במדינה והשאירו אותם ללא מוצא לים וללא גישה למשאבים הטבעיים בתימן. כבר אז זכו החות׳ים לתמיכה פוליטית וצבאית מוגבלת של איראן, אלא שבעקבות התערבות הקואליציה הערבית בראשות סעודיה נגד החות׳ים במרץ 2015 הלכה וגברה המעורבות האיראנית, ואיתה העברת נשק וידע טכני אל החות׳ים.
בתחילת 2017 קבעו מומחים של האו״ם כי אין ראיות של ממש להעברת נשק איראני לחות'ים בהיקפים גדולים או להכוונה איראנית שלהם, ומומחים נוספים היו בדעה דומה. אלא שכבר באותה השנה נראו סימנים למעורבות איראנית הולכת וגדלה, ובשנתיים האחרונות יש הטוענים כי החות׳ים הופכים בהדרגה לשלוחה איראנית. עבור איראן המלחמה בתימן היא דרך זולה למדי לפגוע בסעודיה פגיעה כלכלית ופוליטית: הסעודים הוציאו סכומים אדירים במהלך המלחמה, והם סופגים בגינה ביקורת חסרת תקדים, במיוחד מאז רצח העיתונאי ג׳מאל ח'אשוקג'י. במילים אחרות, ההשפעה האיראנית בתימן, שהוצגה על ידי סעודיה כעילה להתערבותה במלחמה, הייתה לנבואה שהגשימה את עצמה.
ובכל זאת, נדמה שהברית בין החות׳ים לאיראן היא ברית של אינטרסים יותר משהיא שותפות איתנה. העובדה ששני הצדדים הם שיעים מביאה רבים בישראל ובעולם לחשוב שהקשרים בין החות׳ים לאיראנים מבוססים על זהות דתית משותפת. אלא שמדובר בזרמים שיעיים שונים, ומבחינה תאולוגית, זהותם הזיידית־שיעית של החות׳ים מציבה אותם קרוב לסונים השאפעים בתימן לא פחות מלשיעים התרי־עשרים באיראן.
מעבר לכך, הנטייה לחשוב על סכסוכים במזרח התיכון במונחים של סונים נגד שיעים היא פשטנית מאוד. אין ספק שזהויות אתנו־דתיות אלו הן גורם רב עוצמה בהנעתם של רבים להשתתף בלחימה בתימן, כמו במדינות נוספות במזרח התיכון. אלא שהסיבה לסכסוכים אינן הזהויות האלה עצמן כי אם השימוש הפוליטי בהן על ידי השחקנים השונים בתימן ובמדינות האזור.
במקרה של תימן, עלי עבדאללה סאלח, זיידי־שיעי בעצמו, שיתף פעולה בעבר עם קבוצות סוניות רדיקליות ועם ערב הסעודית נגד החות׳ים. רק לאחר הדחתו הוא פנה לברית עם החות׳ים, וגם אותה ביקש לפרק בסוף 2017 במסגרת ניסיון התקרבות מחודש לסעודים, מה שהניע את החות'ים להתנקש בחייו. החות׳ים, מצידם, השתמשו בייחוסם הדתי כדי למשוך לצידם תומכים מקרב השיעים בתימן.
רבים בתימן מתנגדים לחות'ים בגין אחריותם למלחמה, שחיתותם, אלימותם ובשל גנבת המזון שנועד לסייע לאזרחי המדינה. המתנגדים האלה מאשימים את החות'ים בניסיון להחזיר את תימן לשלטון האמאם הזיידי שלפני המהפכה של 1962. החות'ים מנצלים היטב את תחושת האיום על הקבוצה האתנית־דתית ומגייסים באמצעותה תמיכה פוליטית, אולם לגורמים כמו אפליה במשאבים ונישול פוליטי היה חלק חשוב יותר במרד החות׳י. באופן דומה, מה שמשאיר את החות׳ים בשלטון בצנעא ובאזורים אחרים אינו הכוונה איראנית או היותם חלק מה"סהר השיעי", אלא העוצמה והמשאבים שעברו לרשותם בעקבות תפיסתם את השלטון.
ההתמקדות במאבק בין החות׳ים לבין הקואליציה הסעודית גם מסיטה את תשומת הלב מסכסוכים אחרים במדינה, במיוחד ממאמציהן של קבוצות בדרום להשיג עצמאות או לפחות אוטונומיה משמעותית לדרום במחאה על אפליה במשאבים כלכליים ופוליטיים מאז איחוד תימן ב־1990. הכאוס בעקבות המלחמה סיפק הזדמנות לקבוצות אלו, הנתמכות בידי מדינת איחוד האמירויות, המבקשת גם היא עמדת השפעה בדרום תימן.
בתווך אזרחי תימן מתים בקצב מחריד, למרות הפסקת האש (השבירה מלכתחילה) בין הקואליציה הסעודית לחות׳ים. על פי הערכות שמרניות מתו 85 אלף ילדים מרעב וממחלות ניתנות למניעה בשנות המלחמה, בעיקר בגלל המצור הסעודי על המדינה.
החות׳ים מוטרדים מהמשאבים ומהעוצמה העומדים לרשותם הרבה יותר משהם מוטרדים מה"מאבק בסונים", ולכן הסיכוי שיוותרו על כוחם בתנאים שיוסכמו על הקואליציה הסעודית נמוכים למדי. באופן דומה, הסעודים אינם מעוניינים רק בחסימת ההשפעה האיראנית בתימן אלא גם בשמירת השליטה במדינה. כפי שניסח זאת בכיר סעודי: ״כשנשלוט בהם, נאכיל אותם״. ישנן אפוא סיבות להישאר פסימיים בדבר סיכויי סיום המלחמה ועתיד תימן.
