"בשנת 2020 תעזוב איראן את סוריה". "איראן הפכה למועקה על סוריה". "איראן מחשבת מסלול מחדש בסוריה". "הפעולות החשאיות של ישראל דוחקות את רגליה של איראן מסוריה". מסרים בנוסחים דומים נשמעים בחודשים האחרונים מפי בכירים במערכת הביטחון הישראלית, החל בשר לשעבר בנט וכלה בקצינים בכירים עלומי שם, מעל כמעט כל במה תקשורתית בישראל. הם מתייחסים למב"ם – המערכה בין המלחמות שמנהלת ישראל נגד התבססות איראן בסוריה – ומכתירים אותה כהצלחה אדירה. שותפים לעמדה זו גם לא מעט פרשנים צבאיים וחוקרי ביטחון ישראלים, שסבורים שנוכחותה הצבאית של איראן בסוריה במסגרת הסיוע שהיא מעניקה למשטר אסד במלחמת האזרחים במדינה, מתקרבת לקִצה.
אולם, האם באמת נסוגה איראן מסוריה? האם האופן שבו היא רואה את משימתה בסוריה ואת הפעולות הישראליות נגדה משכנעים אותה לסגת בעת הזו, או דווקא להישאר? אילו התמודדויות יעמדו בפניה בכל אחד מן התרחישים הללו, וכיצד תפעל לבסוף? לדעת ד"ר פאטמה א־סמאדי, מומחית לאיראן וחוקרת במרכז המחקר אל־ג'זירה, לאיראן די והותר סיבות לשמר את נוכחותה הצבאית בסוריה בשנים הקרובות, ולא סביר שהיא תיסוג ממנה אם התנאים לא ישתנו באופן מהותי. עמדתה ונימוקיה מוצגים במאמר שפורסם לאחרונה באתר המרכז.
לא אידאולוגיה – אסטרטגיה
כדי להבין אם איראן מתכוננת לנסיגה מסוריה, יש להבין תחילה מה הביא אותה לשם לכתחילה. מפקד משמרות המהפכה הגנרל חוסיין סלאמי השיב על שאלה זו בשנת 2015: "אנו לא רואים את סוריה רק מבעד לעדשות האידיאולוגיה. לסוריה יש בעינינו ערך אסטרטגי, מפני שצדדים מסוימים של הביטחון הלאומי והאזורי שלנו תלויים בה". כאשר מזכיר סלאמי את החשיבות האידיאולוגית של סוריה ייתכן שהוא מתייחס לתפקיד של איראן בהגנה על השיעים ועל המקומות הקדושים לאסלאם השיעי בסוריה, למאמצים להחליש את האידיאולוגיה הסלפית ג'יהאדית ובפרט את ארגון המדינה האסלאמית או לניסיון לנגח את אמריקה, שורש הרע בעולם בראיית איראן. אולם לא פחות משמעותית היא אמירתו לגבי האינטרס הביטחוני שיש לאיראן בסוריה. המנהיג העליון של איראן ח'אמנהאי, רמז למהות האינטרס הזה בשנת 2016 כשאמר ש"אילולי הייתה [המדינה האסלאמית] נבלמת [בסוריה ובעיראק], היינו נאבקים בה היום במחוזות כרמנשאה והמדאן [שבאיראן עצמה]".
אין בהתבטאויות הללו, כותבת סמאדי, כדי להוכיח שאיראן מאמינה באמת שנוכחותה בסוריה נושאת חשיבות קיומית. בהחלט ייתכן שזהו מצג שווא שתכליתו להצדיק בעיני דעת הקהל האיראנית את המחיר שגובה הנוכחות בסוריה במשאבים ובחיי אדם. אלא שיש בדברים לרמוז על החשיבות הגיאו־פוליטית והביטחונית של סוריה בעיני איראן, חשיבות שבעיני א־סמאדי יש לה עוגן במציאות. כך, מחקר שהיא מצטטת טוען כי המשבר בסוריה אומנם נבע במקורו מסיבות כלכליות וחברתיות פנים־סוריות, אלא שארצות הברית ובעלות בריתה במפרץ מיהרו ללבות את להבות האלימות במטרה להחליש את משטר אסד ואת הברית המשולשת שלו עם איראן ועם חזבאללה. איראן, בתורה, מיהרה להטיל את כובד משקלה כנגד המאמצים הללו כדי לגונן על הברית שהיא עבורה כלי מרכזי להפעלת כוח במזרח התיכון.
נוכחותה של איראן בסוריה, אם כן, היא עוד רכיב כוח במאבק בינה לבין המערב, שהוא לדידה מאבק קיומי. אפשר להוסיף בהקשר זה מטרה נוספת שייתכן שיש לנוכחות האיראנית בסוריה, שאותה א־סמאדי איננה מציינת: ניהול מאבקים במזרח סוריה עם המיליציות הכורדיות שפועלות באזור במטרה להחליש את הכורדים ולמנוע התקוממות כורדית בתוך גבולותיה. אם עולה מהניתוח הזה ניחוח של אינטרסים, מאבקי כוח וציניות בהפעלתו – אין זה מקרי. א־סמאדי מונה באופן מפורש את תיאוריות היחב"ל שהיא מתבססת עליהן, וכולן שייכות לאסכולת הריאליזם הפוליטי.
כך או אחרת, אם הפרויקט האיראני בסוריה הוא ציני ושטוף אינטרסים או ביטוי לרצון להגן על עקרונותיה של הרפובליקה האסלאמית ועל קיומה, כיצד נראית בפועל הנוכחות האיראנית בסוריה? על שאלה זו קשה להשיב באופן ודאי, שכן איראן משתדלת ככל יכולתה למזער את החותם שמשאירה נוכחותה בסוריה. בהיעדר נתונים אמינים, ניתן להתבסס רק על הצהרותיה הפומביות של איראן שטוענת שהיא שולחת לסוריה יועצים צבאיים בלבד, במענה לבקשה מפורשת ממשטר אסד.
היועצים הללו, לדברי מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, מלווים את מפקדי האוגדות והחטיבות בצבא אסד ומסייעים להם בקבלת החלטות בלחימה. בנוסף, הם מסייעים בהכשרות ובאימונים של חיילי צבא אסד, תומכים בתהליך הארגון מחדש שלו ובייעולו ומעניקים למשטר ייעוץ בנושאים אסטרטגיים. לצד זאת, איראן מכווינה בסוריה מיליציות מתנדבים שיעים המכונות "מגיני המקומות הקדושים (מֻדַאפִעִי־אלחַרַם)", מסגרות צבאיות למחצה שמתיימרות להגן על קברי הקדושים השיעים ששוכנים בסוריה. לפי התיאור של א־סמאדי, בכך מסתכמת הנוכחות הצבאית האיראנית בסוריה; אולם מתעוררת התהייה אם לנוכחות זו הייתה משמעות כה רבה מבחינה גיאו-פוליטית אילולי היו הנפח והתפקוד שלה משמעותיים יותר מכך.
יהיו גודלה וטיבה האמיתיים אשר יהיו, הנוכחות האיראנית בסוריה הדאיגה את ישראל. החשש שלה מנוכחות איראנית בגבולה הצפוני גבר בחלוף השנים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ככל שהלך והתחוור שהמלחמה איננה מתקדמת לקראת סיום ושלאיראן נותרה תואנה להישאר באזור. ישראל הבינה שלאיראן אין כוונות לעזוב, ולכן פעלה בכוח. ישראל לא נמנעה מעולם מלתקוף מטרות בסוריה מן האוויר, אולם בשנת 2018 היא הגדילה משמעותית את כמות התקיפות שלה, את תכיפותן ואת היקפן.
למעשה, ישראל פתחה במערכה נגד יעדים איראניים בסוריה במטרה להביא לחיסול הנוכחות האיראנית במדינה או למצער לנסיגה מלאה של איראן מסוריה. אומנם, במערכה זו זכתה ישראל לאי אלו הישגים: לא מעט איראנים מצאו את מותם בתקיפות הללו, כולל קצינים בכירים במשמרות המהפכה, ונגרם נזק לציוד ולמתקנים. אולם האם, כפי שטוענים בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ניתן להכתיר את המערכה הזו בהצלחה ולצפות להשלמתה כבר בשנה הקרובה?
ארבעה תסריטים אפשריים
לדעת סמאדי, יש להביא בחשבון ארבע אפשרויות בניסיון להכריע כיצד תסתיים המלחמה בין ישראל לאיראן. הראשונה היא שאיראן תיסוג מסוריה. לדעת א־סמאדי זו אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת משורה של סיבות: איראן תאבד בכך את מעמדה בתור מנהיגת ציר ההתנגדות לישראל ותצטייר כמי שהפקירה את בעלת בריתה. היא תאבד זירה משמעותית שממנה היא יכולה לפעול כדי להיאבק ביריבות שלה באזור, וגם תיראה כמי שהפסידה במלחמה הנצחית, הקיומית והמעצבת עם ישראל. לבסוף, נסיגה עשויה ליצור משבר אמון בהנהגה באיראן: אם איראן הגיעה לסוריה בשל צורך קיומי להגן על עצמה, מה משמעות הנסיגה? האם זו עדות לכך שהדיבורים על איום קיומי היו שקריים? שמא האפשרות ההפוכה נכונה, ומקבלי ההחלטות בטהראן מסכנים את ביטחונה של איראן כדי להימנע מעימות עם ישראל? אלה בעיות שאיראן חוששת להתמודד איתן, ולכן, לדעת סמאדי, היא תימנע מנסיגה מסוריה בקרוב.
במסגרת האפשרות השנייה, איראן לא תיסוג מסוריה מאותן סיבות שנמנו, אולם ישראל תמשיך להסב לה אבדות קשות ואיראן תמשיך לספוג אותן. אפשרות זו בעייתית גם היא מבחינת איראן שכן אין ממנה כל מוצא ברור: ישראל לא נראית כמי שתפסיק את תקיפותיה בקרוב וגם הלחימה בסוריה לא מראה סימני דעיכה. למעשה, באידליב שבצפון סוריה, שם התהווה כיס חזק ועיקש של התנגדות למשטר אסד בסיוע טורקי, נראה שהלחימה רק מתגברת. לפיכך, אפשרות זו תעלה לאיראן במחירים כבדים ולמעשה תיחשב עבורה כסיטואציה של הפסד בטוח.
אפשרות שלישית, בעייתית גם היא מבחינת איראן, היא שמשטר אסד יקרוס ולכן לא יהיה עוד צורך להגן עליו. הסבירות לאפשרות כזו עולה בחודשים האחרונים, כאשר מסתמן שגורמים זרים שונים מנסים להחליש את אסד ולהחליף אותו. בולט במיוחד הוא הניסיון של איחוד האמירויות: לאחרונה, האחרונה הידקה מאוד את הקשרים עם סוריה והגבירה את מעורבותה בפרויקטים שונים של שיקום; ובהמשך נחשף שהיא עמדה מאחורי תכנונים להפיכה פוליטית במדינה. אם ניסיון כזה יצלח, או שאסד יפנה את כיסאו בדרך אחרת, יתאפשר לאיראן לסגת מסוריה ללא נזק משמעותי לתדמיתה; אלא שהיא תאבד בכך את אחת מבעלות בריתה החשובות ביותר – סוריה של אסד, שתמיכתה נחוצה מאוד גם לצלע השלישית של הברית – ארגון חזבאללה.
האפשרות הרביעית היא שאיראן תחדל להבליג על התקיפות הישראליות ותגיב עליהן. עד לפני כחצי שנה, אפשרות זו נראתה מופרכת: מפקד כוח קודס לשעבר סלימאני דגל במדיניות של הבלגה, וטען שפתיחת עימות כולל עם ישראל כתוצאה מתגובה לא מחושבת תזיק לפרויקט האיראני בסוריה יותר ממה שהיא תועיל לו. אלא שסלימאני כבר איננו מקבל החלטות בכוח קודס. מקורות שעימם שוחחה א־סמאדי סיפרו לה שכשסלימאני עוד היה בין החיים, סגנו דאז אסמאעיל קאאני (שהחליף אותו לאחר מותו) הביע ביקורת קולנית על מדיניות ההבלגה של כוח קודס בסוריה. עתה בשלה השעה: ניתנה לו הסמכות והוא יכול לממש את מדיניות התגובה שלו.
מראית עין של נסיגה
מלבד העמדות שהביע בעבר, סמאדי טוענת שהביוגרפיה של אותו קאאני ושל סגנו החדש מוחמד חג'אזי, מלמדות שהאסטרטגיה האיראנית על סף שינוי. לשינוי זה מראית עין של נסיגה, שכן איראן מצמצמת את היקף כוח האדם שלה שנמצא על אדמת סוריה, אולם הוא לא מגלם דעיכה במידת ההשפעה של איראן בסוריה שכן כוח האדם שנותר בסוריה ייעשה איכותי ומיומן יותר. זו טענה תמוהה במקצת, שכן קשה לראות בבירור איזה פרט בביוגרפיות של השניים (קאאני, חג'אזי) שהיא עצמה פרסמה עשוי לרמוז על מגמות שינוי כאלה. מכל מקום, נראה שזו האפשרות הסבירה, מבחינת סמאדי, ולדעתה "בסיכום, איראן לא תשמוט מידה את הקלף הסורי, כמו שהיא לא תזנח את הקלף העיראקי או התימני".
האם סמאדי צודקת? האם הראיות שהיא מציגה מוכיחות באופן ברור שאיראן תותיר את נוכחותה בסוריה על כנה? שמא משברים שונים שעוברים על כוח קודס – מותו של קאסם סולימאני, משבר הקורונה החריף באיראן, בעיות המימון שגורמות הסנקציות הכלכליות מטעם ארצות הברית – יפגעו ביכולת של איראן לשמר את הנוכחות הזו ולארגן אותה מחדש באופן יעיל? השאלות הגדולות הללו תלויות בהתנהגותם של הרבה שחקנים בלתי צפויים. נותר רק לקוות שבעתיד השחקנים הללו ייעשו צפויים יותר, שהשפעתם תתמתן, וששפיכות הדמים בסוריה תבוא על סיומה מתוך דיאלוג אמיתי בין נציגי העם הסורי, הרחק מהשפעתן של מעצמות ציניות שוחרות כוח.
