בשבועיים האחרונים נפתחו במזרח התיכון מחדש שני מרכזי מורשת יהודיים. האירוע הראשון נערך בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ובה נחנך בית הכנסת "אליהו הנביא" המחודש, בית כנסת שנחשב לאחד מאתרי המורשת היהודיים העתיקים והחשובים ביותר באזור. בית הכנסת הוקם ב־1850 על שרידי בית הכנסת "אליהו" שנוסד ב־1354 ונחרב במאה ה־18 בפקודת נפוליאון. ב־1948 תוכנן בית הכנסת מחדש בידי האדריכל האיטלקי לאון ברזילון ונבנה בסגנון קתדרלה אירופית. התקציב לשיפוץ בית הכנסת כעת הגיע ממוסדות המדינה המצרית, ולמהלך הייתה שותפה שארית הקהילה היהודית שנותרה במצרים. הפתיחה הרשמית של בית הכנסת הייתה מתוקשרת מאוד, נכח בה שר הארכיאולוגיה המצרי, והוזמנו אליה נציגים ושגרירים מהמזרח התיכון, למעט השגריר הישראלי, שעל פי דיווחים יגיע לאירוע חניכה שני, הצפוי להיערך בהובלת הקהילה היהודית ובמעטפת מצרית פחות.
האירוע השני התרחש מערבה משם, במרוקו, בעיר אסווירה שלחופי האוקיאנוס האטלנטי. מלך מרוקו מוחמד השישי הגיע לביקור היסטורי בעיר, ובביקורו, שנמשך שלושה ימים, חנך את "בית ד'אכרה", מרכז היסטורי שקם ביוזמת המלך עצמו ויועצו מר אנדרה אזולאי, כדי לשמר את מורשת הקהילה היהודית של העיר. כחלק מהאירוע נפתח מחדש גם בית כנסת "צלאת אל־עטיה", שנבנה ב־1892 ושוקם עתה. בכניסה למרכז הוצגו זה לצד זה הקוראן וספר קודש יהודי, וברקע נשמעו נעימות פיוטים. המלך נפגש עם מנהיגים מהעיר ומהקהילה היהודית של מרוקו, ובסיומו של הביקור נערכה ארוחת ערב חגיגית. החדשות על פתיחת המרכז הגיעו עד בית הנשיא ראובן ריבלין בירושלים, ובתגובה צייץ הנשיא בחשבון הטוויטר שלו ברכה לבבית בשפה הערבית. התקשורת המרוקאית לא נותרה אדישה וסיקרה באהדה את המחווה של ריבלין.
אירועים אלו אינם חריגים בנוף האזורי בשנים האחרונות. מדינות ערביות ומוסלמיות פועלות לשימור המורשת היהודית בארצן, בשיפוץ, בהסבה מחדש ובשיקום אתרי מורשת יהודיים. מדובר במגמה של ממש, שמובילות מרוקו ומצרים, ורק כדי לסבר את האוזן: בשנים האחרונות שוקמו ונחנכו מחדש במרוקו בית הכנסת "צלאת אל־קהל" באסווירה, בית הכנסת "צלאת אל־פאסיין" בפאס, בית הכנסת "אטדגי" בקזבלנקה ו"תלמוד תורה" ברבאט. כמו כן, שמות רחובות המלאח (הרובע היהודי) של מראקש הוסבו מחדש לשמותיו היהודיים. יתר על כן, במסגרת התיקון לחוקת מרוקו מיולי 2011 הכירה מרוקו הכרה רשמית במרכיב "העברי" כחלק בלתי נפרד מהמורשת המרוקאית.
במצרים פועל הממשל בשנים האחרונות בשיתוף עם הקהילה היהודית לשקם בתי הכנסת בקהיר, וכיום ישנם כשנים־עשר בתי כנסת, שחלקם משמשים גם מרכזים קהילתיים ופתוחים לציבור הרחב. בפברואר 2019 החלו עבודות השיקום של בית הקברות היהודי באזור אל־בסאתין, ונשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי לא היסס לצאת בהתבטאויות שזמן רב לא נשמעו במזרח התיכון: "אם יש אצלנו יהודים, נבנה עבורם. אם יש דתות אחרות, נפעל עבורן", ובהזדמנות אחרת אף אמר ש"אם היהודים יחזרו למצרים, נבנה להם בתי כנסת". ההכרזות האלה הושמעו באוזני המשלחת האמריקאית שפקדה את מצרים באותה עת, מה שמרמז אולי גם על מטרתן לקרב את ליבם של האמריקאים ושל הלובי היהודי בארצות הברית לממשל המצרי. אולם מרגע שהושמעו ההצהרות האלה הן פרסו כנפיים והופצו באמצעי התקשורת במצרים ומחוצה לה.
בית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה (צילם: סמי א' איברהים)
חזרתה של היהדות למזרח התיכון באה לידי ביטוי גם בבחריין. ממלכה זו הכירה בקהילה היהודית הקטנה שבשטחה וב־2008 אף מינתה אישה יהודייה, הודא עזרא נונו, לשגרירת בחריין בארצות הברית. באיחוד האמירויות הוקם מוזיאון הלובר של אבי דאבי, ומוצגים בו ספר תורה עתיק מתימן ומוצגים יהודיים נוספים. ב־2009 הכירה איחוד האמירויות בקהילה היהודית הזרה המתגוררת בה ואפשרה לבית הכנסת בדובאי, שעד אז פעל בחשאיות מסוימת, "לצאת מהארון". בלבנון חנכו בשנה האחרונה מחדש את בית הכנסת "מגן אברהם" בביירות, שנהרס במלחמת האזרחים.
מגמת ההכרה המחודשת ביהדות מצד מדינות האזור ניכרת כעת לאחר תקופה ארוכה של ניתוק ביניהן בעקבות הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני והקמת מדינת ישראל. ב־1948 חיו כמיליון יהודים במזרח התיכון, ואילו היום נותרו באזור זה אלפים ספורים בלבד, והיתר היגרו, או במקרים מסוימים אף גורשו, ממולדתם. במרוקו, לדוגמה, חיו ב־1948 כ־270,000 יהודים, והיום נותרו בה פחות מ־2,500, רוב יהודי מרוקו עלו לישראל. במצרים, שבה חיו ב־1948 כ־75,000 יהודים, נותרו כיום יהודים ספורים. מעניין לראות שאף שמספר היהודים במדינות המזרח התיכון הולך ופוחת, המורשת היהודית זוכה להכרה ולעדנה מחודשת.
חשוב לציין שההכרה ביהדות איננה רק מטרה אלא גם אמצעי – היא מאפשרת למדינות המזרח התיכון לטפח תדמית מתונה ורב־תרבותית, העומדת בניגוד למגמות ההקצנה הדתית שחלו באזורים מסוימים במזרח התיכון. התדמית המתונה שכר בצידה, היא מושכת אנשי עסקים, משקיעים ותמיכה מצד מנהיגים מערביים, אמריקאים, קנדיים, אירופיים ואחרים, המחפשים בשנים האחרונות נקודות חיבור חדשות ונוחות במזרח התיכון.
בין שהחזרה של היהדות למזרח התיכון מקורה בגעגוע לעבר משותף, בין שמניעיה הם אינטרסים מדיניים וכלכליים, חשיבותה והשפעותיה רחבות ביותר. כך עלה גם מהדברים שנשא יועץ מלך מרוקו, אנדרה אזולאי, בפתיחת "בית ד'אכירה" באסווירה: "הבית הזה, בית זיכרון והיסטוריה, הוא כמצפן שהעולם זקוק לו כל כך, עולם הנמצא בחיפוש אחר נקודות ציון, עולם המפנה את גבו לכל הערכים שאפשר למצוא בארצנו בהנהגתו של המלך מוחמד השישי". ואכן, האירועים האחרונים שצוינו במרוקו ובמצרים וחזרתה של היהדות למרחב המזרח־תיכוני אכן צריכים לשמש לנו מצפן. מצפן שיוכל לכוון יהודים ומוסלמים אל מרחבים במזרח התיכון שבהם יכולה להתבסס מחדש תרבות מזרח־תיכונית משותפת.
