סדרות הרמדאן כראי למצבו של העולם הערבי

"הסדרות הערביות בחודש הרמדאן 2021 דומות לשליטים שלנו, למשטרים שלנו ולמציאות המרה שאותה אנו חיים". במילים אלה נפתח מאמרו של הסופר והעתונאי הירדני מוחמד ג'מיל ח'דר, שפורסם לאחרונה באתר אלערבי אלג'דיד, ומותח ביקורת חריפה על סדרות הרמדאן העכשוויות. סדרות (مسلسلات בערבית) אלו הפכו במרוצת השנים לסמל של התרבות הפופולארית הייחודית שהתפתחה בעולם הערבי במהלך חודש הרמדאן.

ח'דר מציין את המאפיינים העיקריים שהוא מזהה בדרמות הערביות אשר הופקו במיוחד לחודש הרמדאן השנה הנוכחית: התכחשות למציאות, אסלאמופוביה, סטריאוטיפיות, איכות ירודה ואלימות. האלימות לטענתו באה לידי ביטוי הן בצורה ישירה – בסצנות ובדיאלוגים שונים והן בצורה עקיפה, קרי בניצול של הסדרות על ידי המשטרים הערביים ומנגנוני הביטחון שלהם, המבקשים להעביר דרכן מסרים שתואמים את סדר יומם.

ההתכחשות למציאות מתבטאת לדעתו בעיקר בסדרות הרמדאן הסוריות, שכלל אינן עוסקות בטרגדיה של מלחמת האזרחים המתחוללת במדינה זו למעלה מעשור. מבין שמונה הסדרות הסוריות ששודרו במהלך הרמדאן האחרון, אף לא אחת עסקה בחומרת המצב הכללי במדינה ובזוועות שחוו אזרחיה, שלפחות מחציתם הפכו עקורים או שנאלצו להימלט ממנה כפליטים. הוא תוהה בהקשר זה "האם הבריחה אל העבר – אל העידנים העות'מאני והצרפתי דחופה יותר מבחינתם של יוצרי הסדרה מאשר התמודדות עם המציאות החיה?", ובכך מכוון לז'אנר של סדרות הרמדאן ההיסטוריות, המעדיפות להתרפק על העבר במקום לשקף את ההווה.

ביטוי נוסף להתכחשות למציאות בסדרות העכשוויות הוא היעדר כמעט מוחלט של עיסוק במגפת הקורונה העולמית, "כאילו שהמגפה מתרחשת על כוכב לכת אחר", כלשונו. אף שיותר מ־80 סדרות רמדאן שודרו השנה (מבלי לספור את הסדרות ששודרו בעיראק ובמדינות המגרב), רק שתי סדרות עסקו במגפה: הסדרה המצרית "קוביד 25" (كوفيد 25) והסדרה הסעודית "השוטטות אסורה" (التجول ممنوع(. הראשונה היא סדרת מדע בדיוני המתרחשת בשנת 2025, ובמרכזה רופא העומד בראש צוות מחקר שמפתח חיסונים לנגיפים מסוכנים; והשנייה בוחנת באופן סרקסטי את המגבלות שהטילו הרשויות הסעודיות על הציבור מאז פרוץ המגפה.

הביקורת המרכזית של ח'דר מופנית כלפי המעורבות של המשטרים הערביים בתכנים של הסדרות, שהיא בבחינת ניצול של האומנות לטובת סדר יומם, כהגדרתו. הוא גם מותח ביקורת על ערוצי הטלוויזיה המשתפים פעולה עם הצגת האביב הערבי כקונספירציה של גורמי אסלאם קיצוני, ומתמקד בכמה סדרות, בעיקר מצריות, המאדירות את יכולותיהם של כוחות הביטחון בהתמודדות עם אותה קנוניה. כך למשל, הסדרה "מתקפת נגד" (هجمة مرتدة) מגוללת את סיפורו של צעיר מצרי שעובד בחו"ל ויוצר קשר עם שירותי המודיעין המצרי לאחר ששירותי מודיעין של מדינה זרה ניסו לגייסו. ובאופן דומה, הסדרה "קהיר: כאבול" (القاهرة: كابول) מציגה את התמודדותו של השוטר עאדל עם מנהיג "הח'ליפות האסלאמית הטרוריסטית" – רמזי.

ח'דר סבור כי האופן שבו מוצגים פעילי האחים המוסלמים בסדרות הרמדאן הוא אסלאמופובי, ומציין בהקשר זה בעיקר את הסדרה "הבחירה 2" (الاختيار 2). סדרה זו מתמקדת בסיפורי החיים של שוטרים שנהרגו בין השנים 2020-2013 בעימותים עם פעילי התנועה, דוגמת פיזור מחאת ראבעה אל־עדוויה (כיכר בקהיר שמחו בה אוהדי התנועה על הדחת הנשיא מוחמד מורסי). לדעתו, הסדרה מציגה את האירועים באופן מעוות ומטרתה לעשות דמוניזציה לתנועה תוך התעלמות מן הדיכוי שחוותה מצד הרשויות ומן הקורבנות מקרבה.

ח'דר אף רומז כי החלטת הרשויות להוציא להורג את אנשי התנועה אשר היו מעורבים ב־2013 בהסתערות על תחנת המשטרה באזור כרדאסה בקהיר במהלך שידור "הבחירה 2" – לא הייתה מקרית. גזר הדין בעניינם, יש לציין, ניתן כבר לפני כחמש שנים. הוא מתאר למשל כיצד מציגה הסדרה את כל כתבי  ההגות / ספרי היסוד של התנועה מאז נוסדה על ידי סייד קוטב ועד ימינו ככתבי טרור, וכיצד היא מטיפה למיגורה המוחלט. ח'דר מדגיש בהקשר זה כי הוא איש שמאל, וכי הוא אינו מתומכי האחים המוסלמים, אך הוא סבור שיש לבחון את התנועה בצורה הוגנת ואובייקטיבית ככל שניתן, ומזכיר כי מדובר בכוח הדומיננטי בחוגי האופוזיציה המצרית.

באשר לאיכות הירודה של מרבית הסדרות, מציין ח'דר כי אלמנטים כגון שליטה במשחק, מוזיקה, צילום או בימוי כלל אינם ראויים להתעמקות, שכן אין מדובר ביצירות דרמטיות אמיתיות המחשיבות ערכים אסתטיים או שואפות להגיע לרמתן הגבוהה של דרמות בין‏־לאומיות. נוסף על כך, הוא מותח ביקורת על השחקנים המצרים שהוא מכנה "קבצנים… המקפצים מעבודה אחת לאחרת באותה העונה", על שהם נעדרים עמדה מוסרית וגישה אינטלקטואלית או אסתטית. ביקורת אחרת נוגעת לשכרם המופרז של השחקנים בימינו לעומת כוכבי העבר.

לצד זאת, ח'דר מציין לחיוב את התקצרותן של כמה מסדרות הרמדאן ששודרו בשנה האחרונה, אשר כהגדרתו "נפטרו מקללת 30 הפרקים". באופן מסורתי, סדרות הרמדאן כוללות 30 פרקים, ובכל יום מימי החודש משודר פרק אחד בן 45 דקות. אולם בהתאם לשינויים בהרגלי הצפייה בעידן הנוכחי, התקצרו חלק מהסדרות והן כוללות כעת רק 15 פרקים בני 30 דקות כל אחד.

ח'דר מנתח את הסדרות השונות על פי האזורים והמדינות שבהן הופקו, ומציין את עלייתן של הדרמות שהופקו בשנים האחרונות במדינות המפרץ, ובעיקר בכווית. הוא משבח את הסדרות הפלסטיניות משום שהן היחידות שעוסקות בסוגיה הפלסטינית, שבעבר הייתה לסוגיה ערבית ראשונה במעלה, כלשונו. כמו כן, הוא מתייחס בקצרה לסדרות ירדניות ולבנוניות, ובכל זאת מציין לטובה כמה סדרות מצריות, שהוא מחשיבן כסדרות איכותיות.

הסדרות המפרציות, ובמיוחד אלו הכוויתיות, הפכו בשנים האחרונות לסדרות נצפות ופופולאריות לא רק באזור המפרץ, אלא בעולם הערבי כולו, וניכר כי גם מבחינה כמותית הן משתוות לדרמות המצריות (כ־30 סדרות מפרציות הופקו השנה; 18 מתוכן בכווית, לעומת 29 סדרות מצריות). ח'דר מזכיר את "קנה הבמבוק" (ساق البامبو) – סדרה כוויתית פורצת דרך שהופקה ב־2016 ונגעה בסוגיית העובדים הזרים במדינות המפרץ. הסדרה מבוססת על רומן של הסופר הכוויתי סעודי א־סאנוסי המספר את סיפורו של בן של עובדת פיליפינית ושל גבר כוויתי, שנקרע בין שתי הזהויות והתרבויות של הוריו.

ח'דר מציין כי הסדרות הכוויתיות עוסקות לא מעט בנושאים פאן־ערביים, למשל הסדרה "אום הארון" (أمّ هارون), ששודרה ברמדאן הקודם, ושעסקה לראשונה בקהילה היהודית בכווית של שנות הארבעים, כחלק מהעיסוק הגובר בעולם הערבי בהיסטוריה היהודית במרחב. הסדרות ההיסטוריות "מחזור קהיר" (دفعة القاهرة, 2019) ו"מחזור בירות" (دفعة بيروت, 2020) עסקו בהוויית החיים הסטודנטיאלית של צעירים ערבים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים בשתי הבירות הערביות המרכזיות.

בהתייחסו לסדרות הפלסטיניות, מתעכב חד'ר על "שער גן העדן" (بوابة السماء), שהופקה על ידי ערוץ אל־אקצא שבבעלות תנועת חמאס (פרט שאינו מוזכר על ידו). הוא משבח את הסדרה בעיקר בזכות תוכנה והתמקדותה במתרחש בשכונת שיח' ג'ראח ובמדיניות הכיבוש כהגדרתו, אשר "הובילה לגירוש כפול של תושבי השכונה, תוך מניפולציה על עובדות ומסמכים". הוא גם מציין לחיוב את ניסיונו של במאי הסדרה להתקרב לאופי האדריכלי של ירושלים, למרות העובדה שהסדרה צולמה כולה בעזה הנצורה. גם כאשר הוא מותח ביקורת על הסדרה (בשל תיאור מוגזם של "הפחדנות היהודית" ומנגד של "פעולות הקומנדו הפלסטיניות הג'יהאדיסטיות"), הוא מגלה סלחנות כלפי יוצרה נוכח הנסיבות שבהן נוצרת הדרמה הפלסטינית.

בהתייחסות קצרה לסדרה "2020" הלבנונית, ח'דר מותח ביקורת על תיאור חיובי של דמות הגנגסטר  כמי שדואג לתושבי שכונתו ובני עדתו – "זוהי האישיות האהובה על הלבנונים!" מכריז חד'ר בסרקסטיות. אשר לירדן, הוא טוען כי הסדרות בממלכה מתרחשות בעיקר בשני אזורים: המדבר והכפר, ואין כמעט התייחסויות לבירה עמאן (יוצאת מן הכלל היא הסדרה "בני המצודה" – أبناء القلعة מ־2018, שהציגה תמונה ריאליסטית על היווצרותה של העיר ועל הזהות המגוונת של תושביה).

על אף הביקורת הקשה שחד'ר מותח על תעשיית הסדרות במצרים, הוא בכל זאת מציין כי כמה מן הסדרות המצריות הן הסדרות האיכותיות ביותר שנוצרו השנה. לדוגמה "קצר אלניל" (قصر النيل(, אשר עסקה במהפכת הקצינים החופשיים ובתקופת גמאל עבד א־נאצר, תוך הצגת נקודות מבט מנוגדות ודיאלוגים עמוקים; או הסדרה "בין שמים לארץ" (بين السما والأرض), המבוססת על רומן של הסופר נגיב מחפוז, ומגוללת כמה סיפורים של בני מעמדות חברתיים שונים הנתקעים יחדיו במעלית.

ניתן להסכים עם נקודות רבות בגישה הביקורתית של ח'דר, אך חשוב לזכור כי סדרות הרמדאן הן בראש ובראשונה אמצעי בידורי, וסגנונן על פי רוב מלודרמטי במכוון. מנגד, חד'ר אינו מתייחס דיו לסדרות הרמדאן הקומיות כאמצעי להעברת ביקורת, ונוגע רק בקצרה בעיסוק הגובר של הסדרות העכשוויות במצבן של נשים ובנושאים שנחשבו בעבר לטאבו (אונס, הטרדות מיניות, יחסים אסורים וכיוצא בזה)..

ח'דר אף מתעלם משפע הסדרות שמופקות במדינות המגרב, שלפחות בחלקן דווקא עוסקות בסוגיות חברתיות ופוליטיות נפיצות, ואינן מתכחשות למציאות האזורית (הסדרות "חרקה" – حرقة התוניסאית ו"באבור אלוח" – بابور اللوح האלג'יראית, שעוסקות בתופעה הקשה של צעירים צפון־אפריקנים הסובלים מאבטלה וממצוקה כלכלית ומנסים בשל כך להגר דרך הים לאירופה).

המאמר מסתיים באמירה שהדרמה במדינות ערב זקוקה לבדיקה מקיפה ולהפסקה כנה, שכן מדי שנה הולך ומתרחב הפער בין יוצריה ומבצעיה לבין העמים הערביים. אולם נראה כי למרות הכול, הצפייה בסדרות בתום ימי הצום נותרה חוויה מהנה ופופולארית למדי במדינות ערב, שספק רב עם מיליוני הצופים והצופות האדוקים היו מוכנים לוותר עליהן.