בעת האחרונה פרסם משרד הפנים נוהל האמור להקל מאוד על צעירים פלסטינים תושבי ירושלים לקבל אזרחות ישראלית. להלכה פותח נוהל זה את אפשרות ההתאזרחות בפני כ־7,000 צעירים מזרח ירושלמים לאזרחים ישראלים בכל שנה. גם אם למעשה יהיו המספרים נמוכים יותר (שכן הבעיה של תושבי מזרח העיר היא הכיבוש הישראלי ולא היעדר האזרחות הישראלית), הטאבו של המזרח־ירושלימים על ההתאזרחות נשבר כבר לפני למעלה מעשור, ואפשר להניח שרבים ינצלו את האפשרות להתאזרחות מהירה.
שינוי זה טומן בחובו אתגרים והזדמנויות לכל השחקנים במגרש הירושלמי. מצד אחד, שדרוג המעמד האזרחי יקדם שוויון ויכול להעניק כוח פוליטי לתושבי מזרח ירושלים, ולכן יאתגר את התומכים בייהודה של העיר. מצד שני, התאזרחות של הפלסטינים בירושלים יכולה לחזק את תביעת הריבונות הישראלית על העיר – מאחר שאזרחות אינה עניין של מה בכך, ובניגוד לתושבות האפשרות החוקית לשלול אותה מצומצמת ביותר, גידול במספרם של האזרחים הפלסטינים בירושלים יוסיף מכשול לחלוקת העיר, המתחייבת מכל הסכם שלום ישראלי–פלסטיני.
מהן המשמעויות של התמונה המורכבת הזאת?
מאז 1967 השליטה הישראלית בירושלים מבוססת על המעמד הנחות של הפלסטינים בעיר: תושבים ולא אזרחים. גם בעשור האחרון ניסתה ישראל למנוע התאזרחות של מזרח ירושלמים, ורק עתירות חוזרות ונשנות לבג"ץ הכריחו אותה לטפל בבקשות להתאזרחות. לפני קרוב לשלוש שנים כמעט הצליחה ממשלת נתניהו לממש את כוונתו של העומד בראשה ולגרוע בכוח כשליש מהאוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים באמצעות צמצום גבולה המוניציפלי של העיר. החנק התכנוני בשכונות הפלסטיניות והזינוק בקצב הריסות הבתים בהן נועדו לשרת את אותה המגמה, ואף תוכנית טראמפ התגייסה לכך. דרך אגב, גם מפלגת העבודה פרסמה תוכנית לשמירה "על ירושלים יהודית".
ההקלות החדשות בנוהל ההתאזרחות לא נולדו אפוא מטוב ליבה של הממשלה, אלא נגד רצונה ובזכות הנחישות וההתעקשות של תושבי מזרח ירושלים ועורכי הדין שייצגו אותם בבתי המשפט. ההישג אינו רק של העותרים בפועל, אלא גם של התושבים הדבקים בעירם וממשיכים לחיות בה למרות הריסות הבתים, אלימות המשטרה, חומת ההפרדה ויתר הצעדים שנועדו לסלק את הפלסטינים מירושלים. שוב מתברר שלפלסטינים בירושלים יש כוח, וכשמאות אלפי מזרח־ירושלמים, מוחלשים ומדוכאים ככל שיהיו, נחושים דיים, הם יכולים לפעמים לאלץ את רשויות המדינה להעניק להם זכויות.
אבל זהו רק חלק מהתמונה, שכן להישג הפלסטיני הזה יש גם לא מעט מחירים. רבים במזרח ירושלים ממשיכים לכפור בלגיטימיות של השלטון הישראלי במזרח העיר ומתנגדים להתאזרחות. ההקלות שחלק מהתושבים נאבקו לקבל מבטאות לכן גם את הפיצול של החברה המזרח־ירושלמית ואת הבקיעים בחזית מאבקה בכיבוש. המזרח־ירושלמים נקרעים בין גישה לאומית המשותפת לרוב הדמויות בהנהגה המזרח־ירושלמית ולארגוני החברה האזרחית הפלסטינית בעיר, לבין גישה תועלתנית, המקובלת על חלקים בציבור. במילים אחרות, הקבוצה ההולכת וגדלה של המעוניינים להתאזרח נעדרת הנהגה ומוסדות ארגוניים.
ובישראל – הימין רואה בהתאזרחות הוכחה ל"אחדות ירושלים", אולם אין לו כל כוונה לאפשר למעשה את שוויון הזכויות שהאזרחות מעניקה להלכה, ואילו בשמאל יש המקווים שבהיותם אזרחים יוכלו מזרח־ירושלמים להיאבק בנישולם ובדיכויים בכל המישורים טוב הרבה יותר משהם מסוגלים להיאבק כתושבים. אולם גם תנועה נרחבת של התאזרחות, שכרגע אינה נראית באופק כלל, לא תבטיח שינוי מדיניות ושוויון אמיתי בירושלים. אזרחות, ואיתה גם זכות הבחירה לכנסת, הן תנאי הכרחי לכוח פוליטי, אך אינן תנאי מספיק.
כוח פוליטי הוא תוצאה של התארגנות קולקטיבית, ואילו גל ההתאזרחות הנוכחי הוא "רק" מהלך אישי: בחירה של הפרט לשדרג את תנאי חייו, גם אם על חשבון הלכידות הקבוצתית, הנרטיב הלאומי והזהות הקולקטיבית. לא מדובר אפוא במדיניות פלסטינית קולקטיבית שנועדה לאתגר את השלטון הישראלי במהלך מקורי, כזה שג'ין שארפ המנוח, המומחה למאבקים לא אלימים, היה מכנה "ג'יו גיטסו פוליטי".
בקצרה, ההתאזרחות הנוכחית איננה מאיימת על הכיבוש הישראלי, ואולי זו הסיבה שהימין מרגיש איתה בנוח. אי אפשר גם לשלול את האפשרות שהמדינה תגיב להתאזרחות במדיניות פוגענית יותר כלפי הפלסטינים בירושלים.
תומכי פתרון שתי המדינות בקרב הישראלים היהודים מוצאים את עצמם, ולא בפעם הראשונה, במתח שבין היעד המדיני שלהם לבין הדרך שבה בוחרים תושבי מזרח ירושלים להגן על עצמם. כאמור, ההתאזרחות משרתת גם את ההיגיון של הריבונות הישראלית בכל ירושלים, וסותרת את רעיון ההפרדה ואת החשש הדמוגרפי האופייניים לשמאל הציוני. המתח הזה עלול להביא להפחדה מאובדן הרוב היהודי בעיר, גישה שיש בה לא רק גזענות בוטה, אלא גם דיכוי פוגעני.
ההפחדה הזאת היא, בין השאר, תוצר של תסכול במחנה המרכז–שמאל מחוסר האונים שלו עצמו. השלטון הישראלי בחר בכיבוש ובאפרטהייד, ורבים במחנה שתי המדינות אינם מצליחים לאתגר את המדיניות הזאת משום שהם שבויים בהצדקת זכויות היתר ליהודים על חשבון הזכויות הבסיסיות של הלאום הפלסטיני. כאשר תושבי מזרח ירושלים מחליטים שנמאס להם להמתין למדינה הפלסטינית המבוששת לבוא וברצונם להשיג מה שהם יכולים במישור האישי באמצעות האזרחות הישראלית, רבים במחנה השלום הישראלי אינם יכולים לעשות דבר זולת לעמוד מן הצד ולצפות בתסכול במתרחש.
ההיפרדות מעמדת הצופה המתוסכל עוברת דרך הכרה בהיותה של ירושלים בית ליהודים ולפלסטינים כאחד. תושבי העיר הפלסטינים זכאים לחיים שלווים וליחס של כבוד מצד הרשויות ולעצמאות בבחירת הדרכים להשגת המטרות האלה. תושבי העיר היהודים יכולים לקבל השראה מתושביה הפלסטינים המתמודדים עם חיים תחת דיכוי מתמשך ומהרוח האמיצה והאופטימית שרבים כל כך מהם מצליחים לטפח. אם היהודים יעמדו לצד הפלסטינים הם יזכו בשותפים ובשותפוּת שהיא התיקון שכולנו זקוקים לו. שותפות כזאת יכולה גם להיות מקור של כוח להנעת השינוי הפוליטי שהיהודים־הישראלים לבדם נכשלו להשיג.