היוזמה המדינית של ממשל טראמפ לא הושקה, בסופו של דבר, בוועידה הכלכלית בבחרין. מנהיגי מדינות ערב נרתמו אומנם חלקית ובלא חמדה, לכינונה, משום שהם זקוקים לארצות הברית במאבק באיראן, ומשום שהם מבקשים להרחיק את ממשל טראמפ מתוכניותיה של ממשלת הימין בישראל לסיפוח השטחים, אולם מתברר שהם מסרבים ללכת שבי אחר חזיון התעתועים הקרוי "עסקת המאה". הם, ומנהיגים אחרים בעולם, זוכרים היטב את אשליית "נאום בר אילן" של נתניהו, ואינם מתכוונים לקנות ממנו את אותה סחורה משומשת, הפעם באדרת "עסקת המאה" של טראמפ.
לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא נותר עקבי לחלוטין ביחסו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אביו המנוח, ההיסטוריון בן ציון נתניהו, הבין זאת היטב כאשר אמר: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו".
לא בכדי אימץ נתניהו בנאום בר אילן את "חזונם" של בגין וסאדאת, הלוא הוא אוטונומיה – ולא מדינה – לפלסטינים. בספרו משנת 1995 הוא התייחס נתניהו לאוטונומיה בשליטת ישראל כחלופה היחידה למניעת הסכנות "הצפונות בתכנית 'השלום' של הסכם אוסלו". שלוש שנים לאחר מכן, בהיותו ראש ממשלה, הוא אישר שהוא מעוניין באוטונומיה על 40 אחוזים משטח הגדה המערבית. "מפת האינטרסים החיוניים של ישראל" שהציג נתניהו אז אינה שונה מה"חבילה" הנוכחית שמציעים טראמפ, פרידמן, דרמר ונתניהו.
נתניהו פונה שוב ושוב למנהיגי מדינות ערב בקריאה "להיפגש" ו"לדבר שלום". הוא שוכח שהוא מעולם לא הסכים אפילו לדון ביוזמת הליגה הערבית המונחת לפתחו כבר 17 שנה. מדוע שיסכימו המנהיגים הערבים להיפגש עימו ולהעניק לו הישג ללא תמורה, או נורמליזציה לפני שלום – בדיוק ההיפך מהצעת היוזמה הערבית?
לאחר נאום בר אילן נשבו מנהיגי מדינות ערביות לזמן קצר בתוכניתו של נתניהו. בבחירות 2016 הם אף נרתמו לסייע לו בגישת ה"שלום הכלכלי" שביקש לקדם. גורמים בין־לאומיים ואזוריים שידעו שנתניהו אינו יכול להוביל תהליך מדיני רציני לאחר שחישק את עצמו בקואליציה ניצית, ביקשו מהרצוג, יו"ר המחנה הציוני, להצטרף לממשלה כדי למשוך את השטיח מתחת רגלי הימין הקיצוני. שר החוץ קרי, מלך ירדן עבדאללה ונשיא מצרים א־סיסי היו מעורבים בניסיון להתניע מהלך אזורי לשלום עם הפלסטינים, שכלל הכרה בישראל כמדינה יהודית וחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים בתמיכת מדינות ערב. אולם נתניהו סירב לספק תמורה כלשהי לצד הפלסטיני, בין היתר בגלל התנגדות "הבית היהודי".
במאמרו "קיר הברזל", שפורסם ב־1923, כתב ז'בוטינסקי שגם אם המרחב הערבי היה מכיר בציונות, "לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ־ישראל גופא היה הלך רוחם של הערבים ביחס אלינו נשאר כמות שהוא". נתניהו, וגם המרכז הפוליטי בישראל, מטעים את הציבור הישראלי ברמזם להיתכנותה של "יוזמה אזורית" שתחליף משא ומתן עם הפלסטינים. מאז 1988 העמדה הבסיסית של הפלסטינים היא "מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' עם בירה במזרח ירושלים ופתרון צודק ומוסכם לפליטים". ישראל פתחה את התהליך בכוונה לסיימו עם "ישות מדינית שהיא פחות ממדינה", כדברי רבין וברק, ניהלה את המשא ומתן כ"בזאר פרסי", בעיקר ביחס לגבולות, אך בשנת 2008 הגיעה לפרמטרים מוסכמים עם הפלסטינים המתיישבים עם ההחלטות הבין־לאומיות.
נתניהו מציע לפלסטינים השכם והערב משא ומתן "ללא תנאים מוקדמים", אולם כוונתו היא שכל מה שהוסכם בין הצדדים יימחק ורק תנאיו שלו ישמשו בסיס למשא ומתן. הוא מתנער מהפרמטרים שהוסכמו בתהליך אנאפוליס, ואף מכריז שהוא "מחויב לבנייה בכל חלקי יהודה ושומרון" (בניגוד לדבריו בנאום בר אילן). בשנת 2016 הוא הקים את התנחלות עמיחי עבור מפוני עמונה, ובכך היה הראשון שהפר החלטת ממשלה משנת 1992 שלא לבנות יישובים חדשים. בין לבין הוא אפשר את "הלבנתם" של עשרות מאחזים לא חוקיים, העביר את פסקת ההתגברות, אישר את החלטת שרת המשפטים היוצאת, איילת שקד, להחיל כל חוק חדש על ההתנחלויות ועוד.
נתניהו אינו מסתפק בהצהרה של אש"ף משנת 1993 "להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון" ותובע מהפלסטינים "להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי", המעוררת סימני שאלה מוצדקים ביחס למעמדם של אזרחי ישראל הערבים. הוא קובע ש"ירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת", ובכך מפר לא רק את החלטות הקהילה הבין־לאומית אלא גם את הסכם אוסלו. הוא תובע את פירוזה של המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון שאין להם קץ, אף שהפלסטינים כבר הסכימו לפירוז מדינתם ולסידורי ביטחון נרחבים.
בתמורה לכל תביעותיהם מציעים נתניהו וטראמפ "שלום כלכלי", שייטיב עם ישראל הרבה יותר מאשר עם הפלסטינים. אף שנתניהו טוען ש"השלום הכלכלי אינו תחליף לשלום המדיני", הוא אינו מציג שום תוכנית מדינית מציאותית ומתכחש לכל הסיכומים שכבר הושגו בין ישראל לבין הפלסטינים בסבבי המשא ומתן הרבים. לצד השלום הכלכלי נתניהו מתחייב בנדיבות "לדון" בגבולות בהסדר הקבע: לא מפה, לא תוואי, לא עקרונות, לא פרמטרים, לא דבר אחד ממה שכבר הוסכם – "דיון". אכן, עסקת המאה.
המניפולציה האין־סופית שעושה נתניהו על דעת הקהל ביחס לעמדתו בדבר פתרון שתי המדינות מומחשת היטב ביחסו לחמאס. הוא מתנגד לפיוס בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס, אף שפיוס יאפשר לאבו מאזן להכיל את חמאס בשורות אש"ף ולהחיל עליו את ההכרה בהסכמי אוסלו. היה לנתניהו עשור כדי "לגבור על חמאס" בעצמו, אבל הוא אינו מעוניין בכך. ערב הסיבוב הראשון של הבחירות השנה הוא אמר בישיבת סיעת הליכוד: "מי שמתנגד למדינה פלסטינית צריך לתמוך בהעברת הכספים לחמאס. תחזוק ההפרדה בין הרשות בגדה והחמאס בעזה עוזר לנו למנוע הקמת מדינה פלסטינית".
על ישראל וארצות הברית להפנים: הדרך לריאד ודוחא עוברת ברמאללה. ישראל נדרשת להציע עסקה שתהיה הוגנת גם בעיני הפלסטינים ותשאיר כל צד עם "חצי תאוותו בידו". הפשרה הזאת עדיפה על אובדן חזונו של כל צד: לישראלים – מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, בטוחה וחברה במשפחת העמים; לפלסטינים – מדינה עצמאית קווי 67' שבירתה במזרח ירושלים ויישוב סוגיית הפליטים.
אל"מ במיל' ד"ר שאול אריאלי מתמחה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, ראש מנהלת הסכמי הביניים בתקופת רבין וראש מנהלת המו"מ בתקופת ברק, והיום הוא חוקר בכיר בקרן לשת"פ כלכלי ומרצה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי. ספרו האחרון "כל גבולות ישראל" יצא לאור ב־2018.
