את הצלחתו של הסרט המצרי "אל־ממר" (המעבר), שיצא לאקרנים בחודש שעבר והיה בתוך ימים ספורים ל"שובר קופות", אפשר לייחס לעובדה שהוא סרט המלחמה הראשון שנעשה במצרים זה עשרות שנים. בשנים האלה הורגל הקהל המצרי לצפות בעיקר בקומדיות סלפסטיק, בדרמות פשע ובסרטי אקשן.
הסרט החדש עוסק באירועים שבאו בעקבות מלחמת 1967 (מלחמת ששת הימים, בלשוננו, המכונה בערבית ה"נכּסה", התבוסה – תבוסתם משפילה של צבאות ערב, וגם "חרפת יוני 1967"), ובעיקר במלחמת ההתשה שבאה אחריה, מהזווית המצרית. העלילה מתמקדת ב"יחידה 39" – יחידה מיוחדת של הקומנדו המצרי בפיקודו של הגנרל האגדי אבראהים רפאעי, שביצעה משימות התאבדות מעבר לקווי הגבול מ־1969 ועד פרוץ מלחמת אוקטובר 1973, הלוא היא מלחמת יום הכיפורים ("מלחמת רמדאן"), שנצרבה בתודעה הקולקטיבית ובהיסטוריוגרפיה המצרית כניצחון מזהיר על ישראל ששיקם את הגאווה הלאומית ואת הכבוד המצרי לאחר ההפסד הצורב במלחמת 1967.
הסרט, שכולו רווי ברוח של פטריוטיזם מצרי, מתאר את מלחמת 1967 ככישלון מוסדי. כל החיילים המצרים בסרט, ללא יוצא מן הכלל, הם טובי לב ויראי שמיים. החיילים הישראלים, לעומת זאת, מוצגים כהמון סדיסטי ואכזרי השואב הנאה לא רק מירי צלפים על החיילים המצרים, אלא גם, למרבה הזוועה, מעינויים ומהרג של שבויי מלחמה מצרים, אגב הפרה ברורה ובוטה של אמנת ז'נווה. במיוחד בולטת דמותו של דוד, הקצין הישראלי חסר הרחמים וצמא הדם, שמגלם השחקן הירדני ממוצא פלסטיני איאד נצאר.
בשנות השבעים נעשו במצרים כמה סרטי קולנוע ביקורתיים, כמו "פטפוטים על הנילוס" (1971) "אל־כּרנכּ" (1975) ו"עצפור" (1972), שעסקו בתבוסה במלחמת 1967, דנו בהתפכחות ממשטרו של נאצר ותיארו את שברו של החלום של מהפכת הקצינים של 1952. סרטים אלו לא חששו לחטט בפצעים הכואבים ביותר, גם באלה שטרם הגלידו. לעומתם, הסרט "אל־ממר" של 2019 דומה יותר לשופר תעמולה מובהק, אולי הבוטה ביותר שהיה בקולנוע המצרי, והוא מזכיר במידה רבה את נאומיו של א־סיסי בשנים האחרונות.
אכן, הסרט משקף כמעט כל עיקרון שא־סיסי דגל בו מאז עלייתו לשלטון ב־2014: הוא מציג ערכים דתיים, גם אם לא דתיים מדי; "ערכי המשפחה" של המעמד הבינוני השולטים ביחסים בין החיילים לבנות זוגם ולמשפחתם; הקרבה אישית; התעלמות מפערים חברתיים וכלכליים למען טובת המולדת; חשיבה מדעית; ביטחון עצמי ונחישות להשגת היעדים המשותפים. אפילו דרך הצגתן של רקדניות הבטן בסרט – סמל לניוון מוסרי ולהשחתת ערכים לאומיים – עולה בקנה אחד עם תפיסתו של א־סיסי, שתקף בנאומיו לא פעם את סוג האומנות הזה וציין שהוא מאפיין תרבותי קלוקל הפוגע במוסר הציבורי של האומה.
הסרט, בבימויו של הבמאי המצרי הידוע שריף ערפה, הוא דוגמה למגמה הרווחת בשנים האחרונות במצרים, מגמה של פיקוח ממשלתי ושל רגולציה הולכת וגדלה על התכנים של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה, ומעיד על שליטם המלאה של מנגנוני הביטחון בתקשורת ובאומנות. שליטתו של הצבא בחברות הפקה טלוויזיוניות, בגופי תקשורת (כמו חברת סינרג'י, הנשלטת על ידי גופים ממשלתיים, ובעלת ערוצים משלה), מביאה בהכרח גם לשליטה בתכנים, ואפילו לאינדוקטרינציה של ממש, שיש הטוענים שלא הייתה כמוה מימי נאצר. אומנם הצבא לא השקיע כספים ישירות בסרט "אל־ממר", אך "מחלקת ההדרכה והמורל" של הצבא סיפקה להפקת הסרט את כל הידע התאורטי ואת כל אמצעי הלחימה שנדרשו, לרבות מטוסים וטנקים.
תעשיית הקולנוע המצרית סובלת בשנים האחרונות מקשיים כלכליים, הנובעים מאינפלציה ומהתייקרות של יותר מ־50% בעלויות ההפקה. נוסף על הקשיים הכלכליים החמורים, נתקלים במאים ותסריטאים מצרים במחסומים בירוקרטיים ובמדיניות צנזורה הדוקה, המרפה את ידם של רבים, והם חוששים להביע בסרטיהם ביקורת פוליטית או חברתית נגד המשטר. זו גם הסיבה שכל סרטי הקולנוע שיצאו במצרים בשנים האחרונות היו קומדיות וסרטי פעולה שנועדו לקדם רעיונות מוסריים ופטריוטיים. כמו ב"סדרות הרמדאן" ששודרו בטלוויזיה המצרית בשנתיים האחרונות, שהיו בעיקר אופרות סבון ודרמות פשע, גם סרטי הקולנוע נועדו לשפר את תדמיתם של אנשי משטרה וכוחות הביטחון, והם הוצגו בהם באור מחמיא וחיובי.
את הסתירה שבין תכניו האנטי־ישראליים של הסרט, לבין הידיעות על התקרבות בין ישראל למצרים ועל שותפות אינטרסים של שתי המדינות מאז עלייתו של א־סיסי לשלטון, אפשר להבין על רקע רצונו של המשטר להסיח את הדעת מן הבעיות הפנימיות שמהן סובלת מצרים: אינפלציה גואה, אבטלה, עוני ופערים חברתיים וכלכליים הולכים וגדלים.
הסרט אל־ממר, כמו סרטי קולנוע אחרים שנעשו בשנים האחרונות, מבקש לעורר מחדש את הפטריוטיזם המצרי שדהה בעקבות המיתון הכלכלי חסר התקדים, חוסר הצדק החברתי, הפגיעה בזכויות האדם וצמצום חופש הביטוי, והוא דומה יותר מכול לנאום של א־סיסי: פשטני, רגשני, נועד לחזק את החוסן הלאומי וקורא לאחדות לאומית נגד האויב באשר הוא, בין שהוא "האחים המוסלמים", בין ישראל.
