חה"כ וההיסטוריון יועז הנדל העניק בסוף השבוע האחרון ריאיון ל"הארץ" תחת הכותרת "אני חושב שהתרבות הערבית מסביבנו היא ג'ונגל", ומה מאפיין את אותו "ג'ונגל" לטענתו? "אין זכויות לנשים, אין זכויות ללהט"בים, אין זכויות למיעוטים, אין חינוך…" רצה הגורל ובאותו הגיליון, במוסף סוף השבוע התפרסמה גם כתבה נרחבת על סעודיה המשתנה שינוי מפליג, הבא לידי ביטוי בראש ובראשונה בשיפור הדרגתי במעמד הנשים: טינדר, מסיבות ובילויים משותפים לשני המינים IN, משמרות הצניעות OUT.
אבל התפתחויות מהסוג הזה אינן מעניינות את הנדל, הרואה לנגד עיניו רק "תרבות של כאוס". כשהנדל והיסטוריונים־פרשנים דומים בוחנים את המתרחש במזרח התיכון הם עושים זאת תמיד "דרך כוונות", על ידי פרסום ספרים ומאמרים הבוחנים בעיקר "מאבק בטרור" ו"מבצעים צבאיים", לא חברות אנושיות מגוונות ומשתנות.
מעניין לציין שבבואו לבחון את המתרחש בישראל עצמה, ובמיוחד במגזר הדתי, שממנו הוא בא, הנדל מאמץ תפיסה מורכבת הרבה יותר. למשל, אפילו באותו הריאיון מיוחסת לו אמירה ביקורתית על הוויכוח בין ליברלים לשמרנים המתנהל כיום בציונות הדתית, ובריאיון שהעניק בעבר לאתר "סרוגים", הוא מותח ביקורת מפורשת על הציבור החרד"לי, הנאבק, בין היתר, בפמיניסטיות דתיות.
בחינה השוואתית של התהליכים החברתיים בישראל וברבות מהמדינות שסביבנו הייתה מגלה להנדל כי למעשה אותו מאבק מגזרי ומקומי, לכאורה, בין "ליברלים" ל"שמרנים" הוא תופעה חוצת גבולות, וכי המהפכה הנשית המתחוללת בציבור הדתי בישראל, בהשפעת שינויים גלובאליים המשפיעים על החברה הישראלית בכללותה, מתרחשת גם ברבות ממדינות האזור.
יתרה מכך, בישראל, ממש כמו בסעודיה ובמדינות ערביות נוספות, העלייה בכוחן של הנשים מקבילה לירידה בהשפעתו של הממסד הדתי, ששלט במשך שנים בחיים הציבורים ובחיי הפרט. בעולם הערבי, כמו בישראל, לא מדובר בדרך כלל בפמיניזם מוצהר או בחילון רדיקלי, אלא בשינוי הדרגתי המתרחש בסביבה הדתית והמסורתית.
בספרו החדש "פרומים" מנתח העיתונאי יאיר אטינגר את תהליך ההיחלשות של סמכות הרבנים והממסד הדתי בישראל, ומפציר בציבור החילוני לראות לא רק את תהליכי ההקצנה וההדתה של "הסרוגים", אלא גם את המגמה ההפוכה, הרווחת יותר, של ליברליזציה והתמתנות. מגמה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במעמדן של נשים דתיות אורתודוקסיות, הדורשות למלא תפקידים מרכזיים יותר – מנהיגות רוחניות, שליחות ציבור בבתי הכנסת ומפקדות בצבא, למרות התנגדות חלק מהרבנים. היחלשות הממסד ההלכתי ועליית הפמיניזם הדתי מתרחשים בהשפעת האינטרנט והרחבת ההשכלה, המובילות לשינויים מהותיים בחיי היום־יום של הפרט והמשפחה.
מגמות דומות מתרחשות גם במדינות ערב. ההקצנה והטרור האסלאמי זוכים לסיקור נרחב באמצעי התקשורת, בוודאי בישראל, אך ממש כמו ההקצנה החרד"לית, במידה לא מבוטלת הם תגובת נגד לפתיחות גוברת ולאימוץ של ערכים ודפוסים מערביים, ליברליים בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה. כמו הממסד הרבני, הנחשב לרוב מיושן ובלתי רלוונטי, גם הממסד הדתי ברבות ממדינות ערב אינו אהוד במיוחד, כפי שעולה מסקרי דעת קהל, המצביעים על ירידה של ממש באמון שרוכשים תושבי מדינות ערביות שונות למנהיגים דתיים ולתנועות אסלאמיות.
כפי שנרמז לעיל, משמרות הצניעות בסעודיה, שבמשך שנים פיקחו פיקוח הדוק על אזרחי המדינה לבל יפרו את חוקי השריעה הנוקשים הנהוגים בה, נושלו לפני כמה שנים מסמכותם על ידי יורש העצר הסעודי, החותר לשנות את תדמיתה השלילית של הממלכה. כאמור, תהליך השינוי במדינה זו בא לידי ביטוי במידה רבה בתחום מעמד האישה, כפי שאפשר לראות במאמצים לשלב את הנשים בשוק התעסוקה, לאפשר להן לנהוג ולצמצם את תלותן ב"אפוטרופוס" גברי, האב או הבעל.
במקרה הסעודי השינוי הוא במידה רבה שינוי "מלמעלה", מהממסד השליט, אך הוא גם תגובה לשינויים המתחוללים בחברה, המורכבת בעיקר מצעירים וצעירות שמחוברים לרשתות החברתיות, ובניגוד לטענתו של הנדל דווקא זוכים לחינוך, ואף נשלחים באלפיהם ללימודים גבוהים במערב במימון הממלכה.
מדינה ערבית נוספת שנחשבה עד לא מכבר לאחת המדינות הרדיקליות באזור היא סודאן. אולם בעקבות מחאה עממית נרחבת שהתחוללה בה בשנה שעברה הודח לבסוף הנשיא עמר אל־בשיר, שהיה מזוהה עם תנועת האחים המוסלמים, וממשלת המעבר שהוקמה בה הכריזה בעת האחרונה על ביטול חוקי "הסדר החברתי", שפגעו בעיקר בנשים. גם בסודאן הופעלה לאורך שנים משטרת מוסר שעצרה נשים ש"העזו" ללבוש מכנסים, או ללכת בלי כיסוי ראש בפומבי, אך בסופו של דבר מעמדה הלך ונחלש.
נשים היו ממובילות המחאה נגד משטר בשיר (70-60 אחוזים מהמפגינים), שש נשים מכהנות כיום במועצת הריבונות הסודאנית ובממשלה הכפופה לה, ובהן שופטת לשעבר המשתייכת למיעוט הנוצרי־קופטי, ואפילו ליגת כדורגל נשים הוקמה בסודאן.
במדינות אחרות במרחב, שבהן הממסד הדתי מתון ומכיל יותר, כמו מרוקו, נשים מעוניינות להשתלב בו ולזכות בהכשרה של מדריכות רוחניות, יועצות, או נוטריוניות בתחום דיני המשפחה. נשים במצרים ובמדינות המפרץ מצטרפות בשנים האחרונות לשורות הצבא, וכמו מקבילותיהן בציבור הדתי בישראל, אינן מוותרות בהכרח על אורח החיים הדתי במסגרת שירותן. אך יותר מכול, נשים בכל מדינות האזור נעשות משכילות יותר מבעבר.
"אני לא מוכן לקבל פגיעה בזכויות להט"בים או בזכויות נשים", חוזר ואומר הנדל בהתייחסו לחברה הערבית. אין להכחיש, כמובן, שהדרך לשוויון מגדרי באזורנו עודנה ארוכה ורצופת מכשולים, אלא ש"המפכה המגדרית", השקטה לכאורה, כבר החלה: לאט ובהדרגה יותר ויותר נשים, יהודיות ומוסלמיות, נאבקות על זכויותיהן, וגם ההכרה המדודה בלהט"ב, במגזר הדתי בישראל, ממש כמו במדינות ערביות כמו תוניסיה ולבנון, צוברת תאוצה. הרבנים והשיח'ים הקיצוניים לא יוכלו לעצור את המהפכה הזאת, הם אנשי האתמול.
