דרישה חוקית או חברתית מנשים מוסלמיות ללבוש לבוש המכסה אותן מכף רגל ועד ראש היא נושא המעורר ביקורת רבה. העיתונאית התימנייה סהיר א־סמאן עוקבת במאמרה שפורסם בא־ספיר אל־ערבי" אחר היסטוריה של לבוש נשי בתימן, ומוחה על כך שבזמן האחרון הצבע השחור משתלט שוב על הלבוש הנשי ומחייב נשים לחיות בבושה ובהסתרה שאינן נוגעות רק ללבוש כמובן.
בזמן שלטון האימאמים בתימן, שבמהלכו צפון תימן הייתה כמעט מנותקת מהעולם, נשים נאלצו לחיות בעלטה שמאחורי מלבושים שחורים המכסים את כל גופן ופניהן. בשנת 1962, לאחר המהפכה שבסופה הוקמה הרפובליקה של תימן, חלק מהנשים, בעיקר כאלה שיכלו לרכוש השכלה ושזכו לתמיכת משפחתן, הצליחו להתנגד לדימוי המסורתי של האישה התימנייה, בפרט בנושא הלבוש. בשנים שלאחר המהפכה, נשים החלו לחשוף את ראשיהן, הפסיקו ללבוש שחור, ובמקביל – וא־סמאן מרמזת על קשר בין שני הדברים – רכשו השכלה ועסקו במקצועות חופשיים. כיום, לצערה של הכותבת, אנו רואים הידרדרות ונסיגה לאחור במגמות אלה בשל סיבות פוליטיות, דתיות ותרבותיות.
דוגמה אחת לתהליכי השחרור שהתרחשו בתימן בחצי השני של המאה ה־20 היא העיר תעז, השלישית בגודלה במדינה, שבשנות השמונים הייתה עיר פתוחה ותוססת. נשים התהלכו בה בלבוש מודרני, צבעוני וקצר, חלקן גלויות ראש. כמובן, היו גם נשים עם לבוש דתי מסורתי, אבל הדבר היה חלק מגיוון טבעי ומבחירה אישית (או, ניתן לטעון, חלק מדיכוי שחל רק על חלקים מסוימים בחברה, למשל בתוך המשפחה). כמו כן, הימצאות של נשים וגברים יחד במרחב הציבורי – ברחובות, בבתי ספר, בקולנוע – הייתה דבר טבעי ורגיל, ואף היו חוגגים יחד במסיבות ובחתונות.
א־סמאן מציגה גם את מחקרה של דוקטור בלקיס עלואן, הטוענת כי בעבר ניתן היה לזהות מאיפה אישה מגיעה לפי הלבוש שלה – נשות עדן לבשו כותונת וסינר, נשות צנעא התהדרו בבגדים צבעוניים במיוחד, לנשות סבר היו חולצות רקומות וכדומה. דוגמה זו ממחישה כיצד הגבלות על לבוש אינן רק הגבלות על לבוש, אלא גם על מאפיינים של זהות ושל שייכות מקומית.
מוחמד מנסור עוד בליאן, מרצה לארכיאולוגיה ולתרבות תימן באוניברסיטת עדן, כותב בספרו "לבוש בתימן הקדומה – מחקר על סמך פסלים ועתיקות" על הלבוש המסורתי של נשים בתימן. על פי ספרו, הלבוש הנשי היה מורכב מחתיכה אחת של בד שכיסתה את הגוף מהצוואר עד לרגליים או משתי חתיכות בד שהאישה כיסתה בהן את גופה בדרכים שונות. לפעמים חתיכת בד אחת הייתה מסתירה את החצי העליון של הגוף, וחתיכה אחרת את החצי התחתון, והן היו נפגשות באזור המותניים. היו בלבוש גם אלמנטים נוספים כגון כיסוי לראש, תכשיטים ונעליים, כולל קישוטי זהב ותחריטים שמעטרים בגדים מסורתיים עד היום.
בניגוד לתיאורים הצבעוניים הללו, כותבת א־סמאן, היום השתלט הצבע השחור על תימן כולה, ערים ככפרים. אפילו בכפרים מסורתיים, שעד לא מזמן, נשים נהגו לצאת שם לשדה ולשוק בלבוש מסורתי צבעוני – כיום הן מכסות את כל פניהן בבד אסלאםשחור מחמת הבושה ומפחד מהגברים.
מי, אם כן, פעל למען ביטול הזהות האישית והתרבותית בתימן, ומה המטרה שעומדת מאחורי הדבר? זרמים דתיים ותנועות אסלאמיות פעלו לשינוי החברה הערבית כולה, ולכל מה שקשור לנשים בפרט. השליטה בנשים היא חלק חשוב ביצירת אוכלוסייה נטולת מחשבה עצמאית שניתן לשלוט עליה בקלות, וצעד שמאפשר להכשיר את הקרקע למהלכים פוליטיים. ההסתרה, מחיקת הזהות, ביטול הגיוון התרבותי והדתי ודיכוי חירויות הפרט – כל אלה החלו עם התפשטות הבגדים השחורים לכל חלקה טובה, והתרחשו לצד שטיפת מוחות ברעיונות קיצוניים, שבינם לבין הדת אין כל קשר. כמו כן, הקיצוניות הדתית הצליחה לשבש את היחסים הטבעיים בין גברים ונשים עד כדי כך שהימצאות של נשים וגברים בחלל אחד בלי מחיצה או הפרדה, נחשבת לבושה, מה שכמובן מביא לקיפוח של הנשים התימניות, שאפילו ערך החיים שלהן אינו שווה לזה של גברים.
תקווה אחת נמצאת באופק, והיא טמונה בנשים צעירות, משכילות יותר או פחות, שבשנים האחרונות נוטות ליצור גרסאות מעודכנות ומודרניות יותר של העבאיה המסורתית, למשל באמצעות הוספת סרטים צבעוניים או בלבישת ז'קט צבעוני מעל לבגד המסורתי. אלה ניסיונות לעקוף את ההגבלות החברתיות שקובעות שנשים צריכות ללבוש רק שחור, ניסיונות המבטאים את רצונן להביע את עצמן מתחת לבגדים השחורים שכופים עליהן להסתיר את גופן ובכך גם את זהותן. נשים שעזבו את תימן מוותרות פעמים רבות לחלוטין על הצבעים השחורים ועל החיג'אב. כל זה מעיד, לדעת הכותבת, על מהפכה שתגיע בקרוב נגד השחור שהשתלט על כל תחומי החיים בתימן.
