באוגוסט השנה עלתה הממלכה הירדנית ההאשמית לכותרות כאשר הכריזה על ביטול תקנה 308, המכשירה פורמלית אונס נשים. ירדן אינה היחידה מבין מדינות ערב שדיני העונשין שלה הכילו תקנה מסוג זה. עיראק גוזרת מאסר עולם על אנסים לפי סעיף 393, אך בה בעת פוטרת אותם מעונש במקרה של נישואין עם הקורבן. סעיף 503 בחוק הלבנוני קובע עונש של חמש עד שבע שנות מאסר בגין אונס, אך גם כאן העבריין פטור מעונש אם יתחתן עם האישה שאנס.
בתוניסיה הכשיר סעיף 227 פטור זהה, ובאלג׳יריה קובע סעיף 336 עונש של חמש שנות מאסר, אך האנס לא מועמד לדין אם הנאנסת היא קטינה (מתחת לגיל 18) ונישאת לאנס. סעיף 475 במרוקו, סעיף 489 בסוריה, סעיף 353 בבחרין – כולם, באופן גורף וללא יוצא מן הכלל, פוטרים אנסים מעונש אם הם נישאים לקרבנותיהם.
בסודאן התמונה קצת יותר מורכבת, שכן סעיפים 344 ו-149 לחוק הפלילים המקומי קובעים כי נאנסת חייבת להוכיח שנאנסה. אם היא נכשלת בכך היא עלולה להיות מואשמת בניאוף, שמשמעותו ההלכתית – לא החוקית – היא הלקאה לרווקות ומוות בסקילה לנשואות.
כל התקנות הללו מהוות עיוות משפטי ומוסרי בהטילן את ההשפלה הפומבית, חובת ההוכחה והמשך ההתעללות על הנשים, ובאפשרן מוצא חוקי לאנסים.
מרוקו (2014) ולבנון (2016) קדמו לירדן בביטול הסעיפים החוקתיים המכשירים אונס, ותוניסיה הייתה האחרונה לעשות כן. מרוקו ביטלה את סעיף 475 בעקבות לחץ מצד ארגונים פמיניסטיים והפגנות המוניות ברחובות הבירה עקב התאבדותה של אמינה אל-פלאלי, נערה בת 16 שנאנסה ואולצה להתחתן עם הגבר שאנס אותה, בשנת 2012.
הפרלמנט הלבנוני דן בביטול הסעיף המקביל בעקבות קמפיין ציבורי, שסוקר גם בכלי תקשורת בינלאומיים, אליו הצטרפו חברות פרלמנט וארגון "אבעאד" הלבנוני. לבסוף נאסרה בחוק השאה של נשים לאנסיהן, הפטורים מעונש על אונס בוטלו ואושררה ענישת אנסים על פי החוק (בין חמש לשבע שנות מאסר). עם זאת, החוק הלבנוני עדיין מאפשר השאה של אנסים עם קורבנות שהיו בין הגילאים 15-18 בעת מעשה האונס.
הקש ששבר את גב הגמל בתוניסיה היה פסיקת בית הדין השרעי להשיא בכפיה נערה בת 13 לגבר שאנס אותה והכניסה להיריון. החלטה זו הובילה עשרות ארגוני נשים, אקטיביסטיות, פעילי זכויות אדם ופוליטיקאים להתארגן למען ביטול סעיף 227. הישגיהם של הארגונים החברתיים והפמיניסטיים הם פרי מאבק ממושך ועבודה הסברתית רבת שנים, שנוהל על ידי החברה האזרחית ודמויות מפתח בהדרגה ובחוכמה כדי שלא לקומם קבוצות מסורתיות ודתיות.
מאמצים אלה צלחו לא בשל רוחות האביב הערבי אלא הודות לחלון הזדמנויות זמני, שכלל בין היתר מאבק נחוש ומשותף לכל ארגוני הנשים בארבע המדינות שהוזכרו לעיל, שיתוף פעולה של משרדי הממשלה ובראשם משרדי המשפטים, והירתמותם של פוליטיקאים ואנשי ציבור מהמין הגברי למאבק.
ארגוני נשים ופעילות עדיין לא רואות בהצלחות הנקודתיות הללו שינוי מהותי בחברה ובפוליטיקה הפטריארכלית. ראשית, משום שבמקרים רבים הפכה השאת הנאנסות לאנסיהן לנוהג חברתי מושרש, ואכיפת החוקים המתוקנים תהיה בעייתית. שנית, משום שבמדינות ערביות רבות, ובהן אלג'יריה, מצרים, עיראק, סוריה, סודאן, לוב ובחרין, לא בוטלו הסעיפים הפוטרים אנסים מעונש במקרה שבו נישאו לקורבנותיהם.
השאת הנאנסת לאנס מוצגת פעמים רבות כ"תיקון" הכרחי בחברות שמרניות, אולם זו טענה בעייתית ומעוותת. השאה בכפיה מאפשר שליטה של הגברים, בממסד ובמשפחה, על גופן ותודעתן של נשים, ומשחזרת למעשה את הטראומה דרך כפיית יחסים אינטימיים מתמשכים של האנס עם הנאנסת. לנשים נעשה עוול כפול ומכופל; הן מדוכאות ומושתקות, והאנס אינו נותן את הדין על פשעו ואף מתוגמל עליו.
המציאות המשפטית הדכאנית כלפי נשים במרחב הערבי היא תולדה של מבנה חברתי מסורתי פטריארכלי, במסגרתו אלימות כלפי נשים נתפסת כלגיטימית. ביטול הסעיפים החוקתיים המכשירים אונס ואלימות כלפי נשים במרוקו, לבנון, ירדן ותוניסיה מסמל שינוי משפטי, אולם הדרך לשינוי חברתי ארוכה. השיח הפמיניסטי המפוצל סביב הסוגיה משקף את הפערים בין ההישגים הממסדיים-חוקתיים לבין המציאות החברתית העגומה.
