בשנים האחרונות מבצרות מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה בהדרגה את גבולותיהן במערכות של חומות וגדרות ובאמצעי פיקוח מוגברים. מגמה זו אינה בלעדית למזרח התיכון; גלי ההגירה דוחפים מדינות רבות באירופה להקים מכשולים פיזיים שימנעו מעבר אליהן, וסכסוכים אחרים בעולם מובילים לנקיטת צעדים דומים, הנשענים על יכולות טכנולוגיות המתפתחות בהתאם.
בקביעתם של גבולות בין-לאומיים ישנם שני שלבים בלתי נפרדים: סימון גבול ומנהל גבול. בשלב הסימון מוצבים סימנים בשטח על מנת שהגבול ייראה בבירור. במזרח התיכון נתקל תהליך זה בקושי רב בשל האופי המדברי של חלקים רבים באזור, ועקב העובדה שהגבולות אינם בהכרח חופפים לנקודות ציון פיזיות בשטח. כתוצאה מכך סומנו גבולות רבים על ידי אבני דרך בודדות או שלא סומנו כלל. בשלב המנהל, שאינו נמדד בזמן, מחליטות המדינות כיצד להתמודד עם הגבול. ההתמודדות עשויה להשתנות מגבול לגבול ומעת לעת.
האיום המיידי שחוות מדינות המזרח התיכון מכיוון ארגון "המדינה האסלאמית" והתופעות הנלוות לו (הגירה, התגברות הטרור וכו') הגביר את הצורך שלהן ביצירת מחסומים פיזיים בינן, גם אם במקרים מסויימים הסיבות הללו הן רק תירוץ, או חיזוק, למניעים פנימיים ליצירת המחסומים.
ערב הסעודית היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך. ארגוני טרור, מבריחי סמים ומהגרים ממדינות שונות עושים כבשלהם בשטחים הפתוחים הנרחבים של הממלכה, וזו מפנה תקציבי ענק למיזמי פיקוח ובקרה בגבולותיה. מתוך כ- 4,272 ק"מ של גבול יבשתי מקימה ערב הסעודית בימים אלה גדר אלקטרונית משוכללת לאורך כ-1,000 ק"מ בגבול עם עיראק וגדר נוספת לאורך כ-1,800 ק"מ (!) בגבול עם תימן. לצד זאת מחוזקים הפיקוח וסדרי הכוחות של הצבא בגבולות, ולעתים אף מפונים כפרים מאזורי הספר, לפחות באופן זמני, כתוצאה מהעימות המתמשך עם תימן.
גם תוניסיה החלה להקים מערכת ביצורים לאורך כ-200 ק"מ בגבול בינה ובין לוב. המערכת שלה משוכללת פחות מזו שבסעודיה, והיא נעזרת במימון חיצוני להשלמת הפרויקט. התפרקותה של לוב השכנה, וריבוי אירועי הטרור המגיעים ממנה, אילצו את תוניסיה להקצות משאבים לכך בזמן שהיא עצמה נאבקת לייצב את משטרה החדש. גם טורקיה בונה מערכת משולבת של גדר וחומות לאורך כ-900 ק"מ בגבולה עם סוריה, עקב איומי המיליציות השונות בסוריה והניסיון לחסום את שיתוף הפעולה בין הכורדים משני צדי הגבול.
דומה כי מגמה זו לא פסחה על אף מדינה במזרח התיכון. בתקופה הנוכחית מבצרות אלג'יריה, איחוד האמירויות הערביות, עומאן וישראל אף הן את גבולותיהן, ומדינות אחרות מהדקות את האבטחה בגבולותיהן. התהליך הזה מתרחש במהירות מסחררת בעשור האחרון בלבד.
הסיבות לביצור הגבולות לצרכים ביטחוניים ברורות מאליהן, אך השינוי הפיזי של הגבול מלווה גם בשינויים תפיסתיים שאינם נדונים מספיק בשיח הציבורי ואף לא האקדמי. עבור הציבור הישראלי, גבולות המדינה נתפסים לרוב כמחסום הנועד לווסת את המעבר החופשי בין ישראל לבין מדינות שכנות ולשמור על בטחון המדינה.
אולם תפיסה זו לא בהכרח תואמת גבולות אחרים במזרח התיכון. הקהילות הערביות חולקות ביניהן זהויות משותפות החוצות את הגבולות הבין-לאומיים שנקבעו בין המדינות המודרניות באזור. זהויות אלה אף עיצבו את ההתייחסות לגבולות מאז קביעתם, ומסיבה זו גבולות רבים בעולם הערבי נותרו לא מסומנים, או לא משורטטים בדיוק, עד ראשית המאה הנוכחית. ברוב המקרים נוהל הגבול בעצלתיים, ולמעט מקרים יוצאי דופן הוקדשו משאבים מועטים בלבד לצרכי השמירה על הגבולות.
התמורות העמוקות בסדר האזורי בפתח המאה ה-21 מחוללות גם תפנית בהתייחסותן של מדינות האזור למושג הגבול ולניהול גבולותיהן. תפיסת הגבול כחומת מגן ומכשול הפרדה פיזי היא חדשה ומהפכנית ברמה האזורית; סגירתה הפיזית של מדינה יכולה להוביל לחיזוק תודעת הלאום ובה בעת להפחתת הקשרים ושיתופי הפעולה בין מדינות. עתה נותר לראות האם התהליך ההדרגתי של ניתוק פיזי בין המדינות יתרום גם לתהליך היפרדותן של זהויות ערביות שונות, שנאבק על מקומו במדינות הלאום הערביות משך כל שנות קיומן.
מורן זגה, דוקטורנטית לגאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת חיפה, עוסקת בחקר גבולות המזרח התיכון
