הקטלאנים בספרד סירבו ללמוד את מה שהפלסטינים חוו על בשרם בסתיו 2011, עת שמחמוד עבאס וראש ממשלתו, סלאם פיאד, הובילו מהלך חד-צדדי להכרזה על הקמת מדינה פלסטינית וקבלתה כחברה במוסדות האו"ם. הניסיון הפלסטיני לעשות את מעשהו של המנהיג הציוני דוד בן גוריון משנת 1947, ולסלול את דרכם של הפלסטינים לעצמאות מדינית באמצעות מינוף תמיכתה של המערכת הבינלאומית בהם, הסתיים בקול ענות חלושה לאחר שישראל רוקנה אותו ממשמעות מעשית, בגיבוי אמריקני.
התנועה הציונית הייתה נכונה להסתכן בעימות מזוין עם הפלסטינים בארץ ישראל כדי להסיר אבני נגף משמעותיות בדרך לעצמאות היהודית. לעומתה, המנהיגות הפלסטינית הנוכחית נרתעה ממהלך אלים מול ישראל, בעיקר נוכח השלכות האינתיפאדה השנייה, שפירקה כמעט לחלוטין את המערכת הפלסטינית ומוטטה את תהליך אוסלו. מחמוד עבאס, שהיה חלק מהמנהיגות הפלסטינית שחוותה את האינתיפאדה והשלכותיה, ירש את ערפאת כשהוא מבסס את מנהיגותו על הפניית עורף לאסטרטגיה הדואלית שבה נקט קודמו, אשר שילבה בין מהלכים מדיניים לבין אלימות.
אולם חוסר ההצלחה של הנהגת הרשות הפלסטינית לקדם את מהלך העצמאות באו"ם נבע מסיבה נוספת, משמעותית לא פחות. הרשות, ומחמוד עבאס עצמו, קראו את המערכת הבינלאומית, את דפוסי פעולתה ואת מידת נכונותה להתגייס למען המהלך הפלסטיני (מעל ראשה של ישראל) באופן שגוי לחלוטין. בין המערכת והפוליטיקה הבינלאומית של שנות הארבעים של המאה הקודמת, במסגרתה פעלה ההנהגה הציונית, לבין זו של העידן הנוכחי, שבה פועלת המנהיגות הפלסטינית הנוכחית, קיימים הבדלים גדולים. הבדלים אלה השפיעו על תוצאות המהלך שהובילה התנועה הציונית מזה והרשות הפלסטינית מזה.
המערכת הבינלאומית בחצי השני של המאה העשרים התאפיינה בסדר מדינתי ובדומיננטיות של המעצמות הגדולות. הכוחות הגדולים כמו בריטניה וצרפת, שאיבדו את כוחן לאחר מלחמת העולם השנייה, ואחרים כמו ארצות הברית וברית המועצות שצמחו מתוך המלחמה ולאחריה, קבעו למעשה באופן בלעדי את כללי המשחק הבינלאומי. בכוחן של המעצמות היה לעצב את טיבו של הסדר העולמי וכל מי שחפץ לפעול במסגרתו נדרש לגייס את תמיכתן. יכולתן לעצב את המערכת נשענה בין היתר על נכונותן לנקוט יד קשה מול גורמים סוררים, שביקשו לערער את שיווי המשקל של המערכת.
המערכת הבינלאומית הנוכחית, לעומת זאת, אינה מבוססת עוד על נוכחותם של שחקנים מדינתיים בלבד, אלא גם על שחקנים על-מדינתיים ותת-מדינתיים בעלי משקל ניכר בעיצוב הסדר העולמי. הכפר הגלובאלי מתאפיין בדינאמיות ובחוסר יציבות פוליטי, ומשקל המעצמות בעיצובה של המערכת פחת.
בהקשר האזורי הדבר ניכר למשל במשקלה הפוחת של ארצות הברית ובקשיים בפניהם היא ניצבת למלא את תפקידה המסורתי כשוטר העולמי, גם באמצעות שימוש באלימות. עיראק, אפגניסטאן, ובהמשך סוריה ולוב הן דוגמאות מצוינות לשינוי שעברה המדיניות האמריקנית בתקופת הנשיא אובמה, שהעדיף את הפוליטיקה הרכה על פני מעורבות ישירה. מחליפו הולך בעקבות העקרונות שהתווה קודמו, מבלי להצהיר על כך באופן מפורש.
שם המשחק במערכת הבינלאומית כיום הוא שימור היציבות הרופפת. הנשיא אובמה, בנאומו המכונן במעמד קבלת פרס הנובל לשלום (שהגדיר מחדש את משמעות המושג "שלום"), הגדיר את העולם כמקום מסוכן ובלתי-יציב. תהליכים ואירועים המתחוללים בנקודה אחת על פני הגלובוס מפעפעים ביתר שאת אל המרחב הבינלאומי. אם יציבות היא שם המשחק, אזי המאמץ הבינלאומי מכוון לייצובה של המערכת. זאת לא באמצעות יצירת סדר אוטופי חדש אלא דרך ויסות לחצים, פירוק מוקשים וכיבוי שריפות. ה"כאן ועכשיו״ מקבלים עדיפות על פני מאמצים הירואיים "לפתור" דברים מן היסוד, אחת ולתמיד.
זהו גם סיפורו של הסכסוך הישראלי פלסטיני. התהליך המדיני שקע גם בעטיה של התמורה הבינלאומית הזו, שעלתה בקנה אחד עם יעדיה של ישראל כלפי המערכת הפלסטינית מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.
מנקודת מבט זו, סירובה של המערכת הבינלאומית לתמוך במהלך הקטלאני לעצמאות מספרד, ובהקשר האזורי גם הגמגום הבינלאומי ביחס לתביעותיהם של הכורדים לעצמאות מעיראק, מעידים שוב על חתירתה של המערכת ליציבות על פני תמיכתה בהגדרה עצמית, או לפחות כזו הנקשרת לריבונות עצמאית על שטח מוגדר. ארצות הברית, שבעבר החשיבה את ההגדרה העצמית ליסוד מהותי בדיפלומטיה הבינלאומית שלה, מתנערת מהרעיון כיום.
זוהי הסיבה המרכזית לכך שהמערכת הבינלאומית מיאנה ללכת אחר מחמוד עבאס וסלאם פיאד בניסיונותיהם לקדם מהלך לעצמאות פלסטינית בתמיכת הקהילה הבינלאומית. זוהי גם הסיבה לכך שאלה המבקשים לקדם את התהליך המדיני וסומכים ידם על המערכת הבינלאומית, לרבות האירופית, צריכים להתפכח.
בין קטלוניה לבין פלסטין עובר קו ישר אחד. הקטלאנים אמנם לא הבינו זאת כשהלכו למהלך העצמאות, אך נדמה כי המנהיגות הפלסטינית ברמאללה, המשקיפה אף היא מערבה לכיוון ספרד ומזרחה לכיוון כורדיסטאן, הבינה מזמן את המציאות החדשה. על כן היא אימצה אסטרטגיה פוליטית המבכרת שיתוף פעולה עם ישראל לטובת שימור אוטונומיה חלקית, על פני עימות חזיתי עמה שספק רב אם יזכה לגיבוי בינלאומי.
