לכודה ללא מוצא לים, בין עיראק, איראן, טורקיה וסוריה, דומה שההימור של כורדיסטאן העיראקית על הכרזת עצמאות הוא חסר סיכוי. אף אחד מן השכנים אינו מרוצה מהאפשרות שתקום מדינה כורדית עצמאית, אולם אירביל בחרה ברגע הנכון ביותר לביצוע המהלך. אם היה אי-פעם סיכוי לעצמאות כורדית, זהו הרגע.
הכורדים שואפים לעצמאות מזה מאה שנה. הם הבליחו קצרות בהסכמי השלום אחרי מלחמת העולם הראשונה, נאבקו לעצמאות מעיראק במרד שנמשך משנות החמישים עד שנות השמונים, ולא ויתרו על הניסיון להשיג אוטונומיה בטורקיה וסוריה גם נוכח דיכוי אכזרי. עד לאחרונה לא היה להם סיכוי.
אולם בשנים האחרונות חלו מספר שינויים דרמטיים באזור, שהפכו את חלום העצמאות הכורדית ריאלי בפעם הראשונה מאז ימי צלאח אל-דין. השינויים חלו בטורקיה, בסוריה ובעיראק בזו אחר זו ברצף קצר ומדויק.
הסיפור העיראקי ידוע. אחרי הפלישה האמריקאית והתמוטטות שלטונו של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה כמעט מלאה. עצמאות למעשה אם לא להלכה. בתי הספר שלהם מלמדים בשפתם, הם מפקחים על גבולותיהם (למעט כמה אזורים שבמחלוקת) ועל שדות התעופה שלהם, מנהלים כלכלה עצמאית ושולטים באוכלוסייתם. מחוייבותם לעיראק היא כלכלית בעיקר – שיתוף ברווחי הנפט, ופורמאלית – הכרה בריבונות העיראקית המשותפת.
צבא עיראק ניצח אמנם את דאע"ש, אולם הוא צבא חלש שנתמך באופן מובהק על ידי האמריקאים והאיראנים. הוא ודאי לא יוכל להתמודד עם הלוחמים הכורדים המנוסים.
בסוריה המצב קשה אף יותר. הצבא הסורי כמעט חדל להתקיים, והלחימה בדאע"ש מבוצעת ברובה על ידי מתנדבים שיעים, חזבאללה, איראן ורוסיה. לכל אלה אין עניין בלחימה נגד הכורדים. הרוסים, השולטים במרחב, דווקא אינם עוינים את שאיפות העצמאות של הכורדים.
מכל המדינות הסובבות את כורדיסטאן טורקיה נמצאת במצוקה הגדולה ביותר, בעיקר מחשש למרד של מיליוני כורדים רבים בתוך שטחה. אולם שני גורמים משתקים אותה כעת. הראשון הוא מצבה הצבאי. בעקבות הטיהורים האחרונים בעקבות נסיון ההפיכה הכושל ביולי שעבר, לטורקיה אין כמעט חיל אוויר. בשבועות האחרונים מוחזרים טייסים ותיקים לשירות כמעט בכפיה, אבל זה אינו מספיק כדי לנהל מערכה צבאית רצינית. גם השריון הטורקי מיושן למדי, והכורדים קיבלו לאחרונה נשק נ"ט מתקדם מארצות הברית לצורך הלחימה בדאע"ש. הם לא יהססו להפעילו נגד הצבא הטורקי אם יפתח במלחמה.
הטורקים אינם מעוניינים בלחימה גם משיקולים כלכליים. טורקיה היא הספקית העיקרית של כורדיסטאן העיראקית – בניית תשתיות, שירותים, ייצוא תעשייתי וייצוא חקלאי, לצד ייבוא גז ונפט בכמויות גדולות. נדמה אמנם שכלכלתה של כורדיסטאן תלויה בחסדיהם של הטורקים, אבל במידה רבה המצב הוא הפוך. טורקיה מצויה כעת במשבר כלכלי לא קל, ואבדן השוק הכורדי עלול להקשות עליה עוד יותר. יש להניח שמכל הסיבות האלה טורקיה תמשיך לנפנף בחרבה אבל תימנע מפעולה ישירה. אחרי תקופת זעם מסוימת ופעילות דיפלומטית בינלאומית היא תשוב ותפתח את גבולה עם כורדיסטאן.
ולבסוף, גם הממשל האמריקאי, המביע אהדה למצוקתם של בעלי בריתו העיראקים והטורקים וקורא לכורדים להמנע מהכרזת עצמאות, יימנע מהטלת וטו על העצמאות כורדית. הכורדים, אחרי הכל, היו בעלי בריתו העיקריים בלחימה מול דאע"ש, והאמריקאים הסתמכו עליהם הרבה יותר מאשר על הטורקים. לכורדים יש יחסי ציבור מצוינים בארצות הברית, והם יודעים לטפחם בסרטים על נשים לוחמות המציגים לעיני המערב המופתע אופציה אחרת, שוויונית יותר, בעולם האסלאם.
אין ספק שבפני הכורדים עומדים אתגרים גדולים מאד. מאז הכירה הקהילה הבינלאומית בעצמאותן של ישראל וחלק ממדינות ערב בסוף שנות הארבעים לא זכתה אף ישות מדינית במזרח התיכון לחותמת כשרות בינלאומית, אולם עד היום לא הייתה שעת חסד גדולה יותר לכורדים. אולי עתה יזכו להגשים את חלומם הוותיק.
