בפתח השנה השישית למשבר בסוריה ניצבות בפנינו שתי שאלות גדולות. האחת, מדוע כל המצדדים בעם המתקומם לא סיפקו לו טילים נגד מטוסים ונגד טנקים? השניה, המתחדדת על רקע תבוסתו של ארגון המדינה האסלאמית בתדמור, מדוע כל הקואליציות והכוחות ש(לא) הופעלו נגד דאע"ש בסוריה לא מוטטו את הארגון או עצרו את התפשטותו? לשתי השאלות ישנה תשובה אחת: כל השחקנים המעורבים לא היו מוכנים ללכת את מלוא הדרך כדי לממש את הצהרותיהם.
חלק מהמעורבים במשבר הסורי לא רצו בנפילת משטרו של אסד. לא מדובר רק בחשודים המיידיים כמו איראן ורוסיה; גם ישראל לא רצתה בהסתלקותו של אסד, אף שהפיקה ותמשיך להפיק תועלת מהמשבר. גם ארצות הברית, למרות הצהרותיה והפגנת השרירים שלה, לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר על הסתלקותו של הקצב מדמשק. האם יש דרך אחרת להסביר את מניעתו של נשק נגד טנקים ומטוסים מהמורדים, אף שכל טוראי פשוט מסוגל להבין שבלעדיו אין להם שום סיכוי נגד כוחות הצבא של סוריה, איראן, רוסיה וחזבאללה? במלים אחרות, אבדן הלגיטימציה הפנימית למשטרו של אסד, כתוצאה מפשעי המלחמה שלו, התאזן עם התמיכה החיצונית שזכה לה מאיראן ומרוסיה ועם חוסר הרצון המערבי והערבי לחמש את המורדים באופן יעיל.
כך מצא את עצמו העם הסורי, שמשך תשעה חודשים מחה בדרכי שלום על דיכויו, בודד במערכה מול משטר הנתמך על ידי מעצמה בין-לאומית (רוסיה) ומעצמה אזורית (איראן), בזמן שהמערב, בהנהגת ארצות הברית, כיבס מלים כדי לתרץ את חדלונו.
גם בעניינו של דאע"ש תופפו רבים על תופי המלחמה ומעטים פעלו, מעט מדי ומאוחר מדי. חיסולו הצבאי של ארגון המדינה האסלאמית הוא משימה לחודשיים-שלושה של מלחמה רצינית, אך מדינות רבות, ובראשן משטר אסד עצמו, ניצלו את דאע"ש לצרכיהם במקום להילחם בו. הטורקים, למשל, השתמשו בארגון כדי להכביד על הכורדים בצפון סוריה, ואף סחרו עם הארגון בנפט ובמוצריו. כך שרד דאע"ש, ואף התחזק, מבחינה צבאית ובעיקר כלכלית.
גם ערב הסעודית וטורקיה, שמעוניינות בלכתו של הרודן ובבואו של משטר בעל ברית בסוריה, לא סיפקו למורדים אמצעי לחימה יעילים בדרך כלל. זאת בזמן שאיראן, יריבתן המושבעת, עושה ככל העולה על רוחה בסוריה. נראה כי ארצות הברית היא זו שמנעה משתי המעצמות האזוריות הסוניות לתמוך במורדים. ארצות הברית ורוסיה, שהאינטרסים שלהן בסוריה נראים כמתלכדים בשלב זה, הן אלה שהכתיבו את התנהלותו של המשבר. בין שתיהן שוררת תמימות דעים בעניין המו"מ לפתרון המשבר בסוריה וכפייתו על הצדדים, והן משתפות פעולה בשטח מול כל הגורמים המעזים להתנגד לתכניותיהן.
השנה ימלאו 100 שנה להסכמי סייקס-פיקו בין בריטניה לצרפת, שהכריעו את גורלן של אוכלוסיות המזרח התיכון ועיצבו את אופי המדינות ואת אופן התפתחותן. אל הלב מתגנב החשש כי אנו מצויים בעיצומו של עידן נוסף שבו מעצמות קובעות את גורלו של העם הסורי באופן שישרת את מטרותיהן, ללא קשר לרצונו של העם בסוריה ולרצונן של הקבוצות המרכיבות אותו.
