מקובל לראות בקולנוע התיעודי בבואה לתהליכים פוליטיים, סוציו-אקונומיים ותרבותיים. אולם סרטים תיעודיים לא רק משקפים את המציאות שבה נוצרו; בכוחם לנפץ מיתוסים, להעניק פרשנות אחרת למציאות ובמקרים מסוימים אף לשנותה.
למעלה משש שנים חלפו מאז פרוץ "האביב הערבי", והקולנוע התיעודי והעלילתי במדינות ערב הפך חתרני ונוקב יותר. גם אם המהפכות במדינות ערב נחלשו ואיבדו מכוחן, הקולנוע ממשיך לתעד ולהפיץ את הרעות החולות של המשטרים הישנים ואת הדילמות העיקריות עמן מתמודדים כיום אזרחי מדינות ערב.
יוצרים החלו להתמודד באומץ ובשפה קולנועית חדשה עם היבטים פוליטיים וחברתיים רגישים המאפיינים את המשטרים הערביים: שחיתות, רודנות, הפרה של זכויות אדם, אלימות משטרתית, פגיעה בנשים וסוגיות כלכליות הנוגעות לאבטלה, עליות מחירים והפרטה. סרטים עלילתיים ותיעודיים במצרים, תוניסיה, ירדן, לוב, בחרין, תימן וסעודיה העלו לסדר היום את הנושאים הכואבים ביותר עמם מתמודדים צעירים וצעירות: זהות מגדרית, יחסים בין המינים, השכלה ותעסוקה ושמרנות דתית.
הגל החדש של הסרטים העלילתיים והתיעודיים הערביים, שחלקם מוצג בפסטיבלים שונים לקולנוע במדינות ערב ובעולם כולו, מתאפיין לא רק בתכנים חדשים אלא גם מציג פרקטיקות חדשניות של הפקה, הפצה והקרנה, וכן שימוש באמצעים דיגיטליים הנגישים לקהל רחב יותר מבעבר.
מבין הסרטים העוסקים בסוגיות פוליטיות וחברתיות בולט הסרט "לכבוד אין גדרות" (ليس للكرامة جدران, תימן 2012), סרטה התיעודי של שרה אסחאק, שבשנת 2014 היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית סרטים תיעודיים קצרים. הסרט עוסק בהפגנות נגד שלטונו הרודני של הנשיא עלי עבדאללה צאלח בבירה צנעא בפברואר 2011, ומציג את סיפורה של חבורת סטודנטים שהקימו מחנה של אוהלי מחאה ליד שערי האוניברסיטה בעיר.
עיר האוהלים הפכה לסמל ומוקד של תקווה והשראה ואף זכתה לכינוי "כיכר השינוי". לראשונה מזה שלושים שנה קרס מחסום הפחד, כפי שקרה במדינות אחרות. גברים ונשים, תושבי ערים ובני שבטים, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, כולם ניצבו יחד בפני הרעה. האלימות של כוחות הבטחון, שב-18 במרס 2011 גבתה את חייהם של חמישים ושלושה מפגינים, דחפה מאות אלפי אזרחים להצטרף לכיכר. המחאה חצתה מחנות; קציני צבא ערקו והצטרפו למפגינים, חברי פרלמנט התפטרו והכריזו על תמיכתם במהפכה ויריבויות בין בדלנים בדרום המדינה לבין תומכי החות'ים בצפונה נדחקו הצידה. תימן הוצפה בתחושה של אחדות פנימית נדירה.
הסרט מציג את יום הדמים כפי שנתפס בעדשות המצלמה של שני צלמים. הוא מגולל את סיפורם של שני אבות וכולל ראיונות עם אזרחים. זהו סרטה השני של אסחאק, בוגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת אדינבורו שגדלה בתימן לאב תימני ואם סקוטית. שמו הוא על שם הגדרות שהוקמו על ידי המשטר בתימן סביב לכיכר המרכזית ועל שם "יום השישי של הכבוד", שניתן ליום המהפכה ההיסטורי בתימן.
סרטים תיעודיים ערביים אחרים עוסקים גם הם באירועי האביב הערבי. Words of Witness (מצרים, 2012) של העיתונאית המצרית מאי אסכנדר מתאר את אירועי כיכר א-תחריר בינואר 2011, והסרט "סופות האביב" (عواصف الربيع, 2015), מיזם דוקומנטרי בעריכת הניו יורק טיימס, זרע אור על תפקידן של נשים באירועי האביב הערבי. בסדרה של שישה סרטים קצרים הוצג בו מסען של תשע נשים ממצרים, תוניסיה, לוב, סוריה, בחרין ותימן בתקופת ההתקוממויות.
למרות שכל סיפור הוא ייחודי, כל הנשים תיארו קשת משותפת של התפתחויות פוליטיות שעברו מתקווה לשינוי אל תסכול וקונפליקט. בסרט על סוריה, למשל, הוצגו ארבע נשים שזכו לכינוי "כלות השלום" בשל צעדת המחאה שלהן נגד משטר אסד בשמלות כלה שתפרו לעצמן. בראיונות עמן לאחר שברחו מסוריה תיארו שתיים מהכלות כיצד נכלאו למשך חודשים בעקבות צעדתן.
הסרטים המוצגים במיזם הזה ייחודיים לא רק במיקודם בתפקידן של נשים במחאות, אלא גם בכך שמתועד בהם נרטיב שונה מהתפיסות הסטריאוטיפיות של הנשים בעולם הערבי כמדוכאות, כנועות ומשוללות זכויות. תחת זאת מוצגת פעילות המחאה האמיצה של נשים, בבית וברחובות, והן מתוארות ככוח המניע הניצב מאחורי רבות מתנועות המחאה. יתר על כן, הסרטים במיזם משקפים את השונוּת הגדולה בין נשים בחברות ערביות.
ב-2014 יצא לאקרנים סרטו התיעודי של שריף אל-קטשה, "נהיגה בקאהיר" (القيادة في القاهرة), שהציג את רחובותיה הכאוטיים של העיר שבה נעים ארבעה עשר מיליון כלי רכב מדי יום. הסרט צולם במהלך השנים 2009–2012 ותוארו בו סצנות מלפני, במהלך ואחרי מהפכת 2011. הוא זכה בתואר הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אבו דאבי לסרטים תיעודיים ב-2013.
הסרט נפתח בשוטים של רחובות נקיים ותנועה מסודרת למופת בליווי פס קול מרגיע המדגיש זרימה הרמונית של עיר קוסמופוליטית. לאחר כמה רגעים מוחלפת האווירה הפסטורלית באופן קומי במהומה סוערת, קולות צופרים רמים, והולכי רגל הנוטלים את חייהם בידיהם כשהם חוצים שמונה נתיבי תנועה ללא רמזורים, תמרורים ומעברי חציה. נהגים מתוסכלים צועקים זה על זה, מוניות מאפשרות לנוסעים לעלות ולרדת, אופנועים מסיעים חמישה בני משפחה וכמובן עגלות חמורים.
בחציו הראשון של הסרט מוצגים ראיונות מאחורי ההגה. נערה צחקנית הלוקחת שיעורי נהיגה מנצלת לבסוף את קשריה כדי להשיג רישיון ללא מבחן נהיגה, אמבולנסים תקועים בפקקים ללא יכולת להגיע לנפגעי תאונות, אב אמריקאי מספר בשברון לב על בתו בת ה-18 שנדרסה למוות על ידי אוטובוס. חציו השני של הסרט מתאר את השינוי שחל ברחובות הבירה עם פרוץ המהומות בכיכר א-תחריר. המשטרה נעלמה מיד מהרחובות והוחלפה בטנקים, ומתנדבים מזדמנים החלו לכוון את התנועה כשהם מבקשים סבלנות מנהגים עצבניים וקצרי רוח. נהג מונית צולם כשהוא אומר למצלמה: "אנחנו כבר לא פוחדים לומר את מה שבלבנו".
הקולנוענים והקולנועניות הערביות הצליחו לייצר סרטים תיעודיים, חלקם קומיים-טראגיים, המשקפים את מצבם של מאות מיליוני ערבים במזרח התיכון לפני מהפכות האביב הערבי ואחריהן. במדינות ששפר עליהן מזלן החזיקו המשטרים האוטוריטריים מעמד, במדינות אחרות שורר כאוס בלתי נתפס.
החברה, התרבות והפוליטיקה הערבית לא נוקו מהרעות החולות, אולם הן מאוּוררות כיום בשיח הציבורי הערבי ביתר פתיחות. גם זה יכול להיות פתח של תקווה.
