מנהל "תיכון איסטנבול לנערים," מבתי הספר הטובים בטורקיה, איבד את עשתונותיו. בתחילת יוני התקיים ברחבה המרכזית של בית הספר טקס הבוגרים המסורתי רב הפאר. בגלימות שחורות וכובעי מגש מצויצים ישבו הבוגרים בטריבונות והקשיבו בדממה לנאומי הדוברים, אולם כשעלה המנהל לשאת את דברו קמו כולם כאיש אחד, הסתובבו לאחור, והראו לו את גבם.
צעד המחאה יוצא הדופן הוא חריג בכל קנה מידה, ובוודאי בטורקיה שבה מתייחסים תלמידים ביראת כבוד מופגנת למוריהם. אולם הפעם נראה שהגיעו מים עד נפש. הצעירים בחרו בצעד המחאה יוצא הדופן הזה כדי למחות על מדיניות הממשלה ועל הרס החינוך.
במשך שנים נמנע הנשיא ארדואן משינויים גורפים במערכת החינוך, ופעל בזהירות ובאיטיות להגדלת הנתח של הדת והמסורת בחינוך הנוער. אולם בתחילת העשור הנוכחי החליט שהגיעה העת להאיץ את קצב השינוי, והחל במהפך שתפקידו לייצר "דור מאמין," כפי שהצהיר הוא עצמו ב-2012. המטרה הייתה לייצר בוגרי בתי ספר שיהיו משכילים אולם גם דתיים יותר ובעלי השכלה אסלאמית רחבה, כאלה שיתמכו במפלגת השלטון בעתיד.
במסגרת השינויים הוכפל ושולש מספר בתי הספר הדתיים. בטורקיה מכונים בתי הספר הללו "אִמאם-הַטיפּ", כלומר בתי ספר להכשרת אימאמים (בעלי תפילה) ודרשני מסגדים, אולם מדובר במכלול בתי הספר היסודיים והתיכוניים שבהם יש דגש על לימודי דת. מספר התלמידים בבתי הספר הללו עלה פי 17 בתקופת שלטונו של ארדואן, מ-71 אלף בשנת 2002 למיליון ומאתיים אלף בשנה שעברה. חלק מבתי הספר התיכוניים עבר הסבה בכפייה לאמאם-הטיפ, גם בשכונות שבהן ההורים אינם מעוניינים בחינוך דתי, וההורים נאלצו להעביר את ילדיהם לבתי ספר אחרים, רחוקים יותר, או להיכנע להחלטת משרד החינוך.
גם בבתי הספר ה"חילוניים" שלא עברו הסבה נערכו שינויים כבדים. ברבים מהם נקבעה הפרדה בין בנים לבנות. לתכנית הלימודים הוכנסו קורסים על הדת ועל חיי הנביא, ואף קורסי קריאה וכתיבה בטורקית עות'מאנית (הנכתבת, כידוע, באותיות ערביות ואולי תקרב את התלמידים גם לדת ולקוראן). בחלק מבתי הספר בוטלו המעבדות והוחלפו בחדרי תפילה. באחרים נאסרה עריכת מופעי מוזיקה בטענה שהמדינה עוברת תקופה קשה, אולם במקביל נערכו מפגני ענק לחגיגות מסורתיות. קבוצות כדורעף בנות בוטלו בטענה שאין זה מוסרי ללבוש מכנסיים קצרים.
חשוב מכל, במהלך מדורג הוחלפו רבים ממנהלי בתי הספר במנהלים מתומכי מפלגת השלטון, ואלפי מורים מנוסים הוצאו לגמלאות בטענה של "שחיקה ארוכת שנים" והוחלפו במורים דתיים.
בין המנהלים שהוחלפו היה גם מנהל "תיכון איסטנבול לנערים" שנגדו מחו התלמידים. ואכן, מחאתם התפשטה ברחבי המדינה כאש בשדה קוצים. תיכונים רבים, וביניהם הטובים ביותר במדינה, ערכו מפגני מחאה דומים, ואגודות התלמידים שלהם פרסמו מכתבים המתארים את הפגיעה בחירותם ודורשים לעצור את השינוי. אלפי תלמידים הפגינו, חלקם בחרו להיעדר מן השיעורים או מטקסי הסיום.
בתגובה פעלה הממשלה בשלושה נתיבים. הראשון היה השתקת התקשורת. אף אחד מן העיתונים הרשמיים לא פרסם את עובדת המחאה, והמידע התפרסם תחילה ברשתות החברתיות ורק אחר כך באתרי חדשות מקוונים של האופוזיציה, שעדיין לא הושתקו. הנתיב השני היה אזהרה מפורשת למורים ולחברי הוועד של בתי הספר שלא יעזו לתת יד לפעולות כאלה, "המבוצעות בידי גורמים זרים ועמותות לא פטריוטיות שמטרתן להזיק למדינה." השלישי הוא איום שהופנה לנערים עצמם – מי שימשיך להשתתף במחאה לא יוכל להתקבל ללימודים אקדמיים בטורקיה.
הקיץ הגיע ותלמידי בתי הספר יצאו לחופשה. הממשלה מקווה שהחופש ימית את המחאה, אולם התלמידים והוריהם נחושים להמשיך ולהיאבק.
המוקד הבא עשוי להיות שוב פארק גֶזי. לפני מספר ימים דחה בית המשפט העליון באיסטנבול את כל העתירות המבקשות לשמר את הפארק, וארדואן הכריז ללא שהות שבכוונתו להרוס אותו ולבנות בשטח מחדש את קסרקטיני הצבא העות'מאני הישנים, לצד מרכז קניות ומסגד גדול בנוסח מסגדי הסולטאנים. מיד לאחר נאומו הכריזו קבוצות אופוזיציוניות על כוונתן לצאת שוב ולהפגין, ובתגובה הציפו טרולים של הממשל את הרשתות החברתיות כדי להבהיר שבשונה מן ההפגנות הגדולות של 2013, הפעם יישפך דם: המשטרה לא תתייחס בסלחנות למי שייצא להפגין.
