בחודש האחרון נפתחו המעברים בגבולות ירדן-עיראק ועיראק-ערב הסעודית, ובקרוב עתיד להיפתח מחדש מעבר הגבול ירדן-סוריה. גם מעבר הגבול לבנון-סוריה נגיש למעבר אזרחים, ואף היה במוקד החדשות כאשר אסד הגיע לאזור לתפילות החג לאחר דחיקתו של דאע"ש מהמקום.
בשנים האחרונות נסגרו כל מעברי הגבול הללו עקב השתלטותו של דאע"ש על אזורי הגבול והחשש מהתפשטות נוספת של הארגון למדינות השכנות – ירדן, לבנון וערב הסעודית. מעבר הגבול בין עיראק לערב הסעודית היה חסום מאז פלישת סדאם חוסיין לכווית ב-1990 וניתוק היחסים בין המדינות. אולם בחודשים האחרונים חלה התקרבות בין עיראק לערב הסעודית, בניסיון ליצור קואליציה חזקה אל מול התפשטות ההשפעה השיעית באזור.
רבים בעולם הערבי ומחוצה לו מבקרים את תהליך שרטוט הגבולות במזרח התיכון, אשר הוכתב במידה רבה על ידי המעצמות הקולוניאליות ששלטו באזור. ביקורת זו מתייחסת בעיקר לתוואי הגבול ולחלוקה השרירותית, כביכול, למדינות שלא היו קיימות בעבר. גם אם יש צדק בטענה זו, מפת מדינות האזור כמעט שלא השתנתה מאז היווסדות המדינות, ומבחן הזמן מלמד כי מדינות ערב הסתגלו לגבולות שנכפו עליהן וכי אזרחיהן אימצו את הזהות המדינתית במידה רבה. על כן, השאלה החשובה אינה דווקא תוואי הגבול אלא משמעותו: כיצד תופסות המדינות את הגבול ואיזה תפקיד הוא ממלא עבורן?
אירועי האביב הערבי הובילו לתגובת שרשרת של ביצור גבולות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ואף באירופה, שנאלצה להתמודד עם זרם הפליטים מסוריה. לאחר היסטוריה ארוכת שנים של גבולות פתוחים בעולם הערבי המודרני והטרום-מודרני, לרבות בתקופות של סכסוכים ומלחמות, עברו גבולות המדינות במזרח התיכון מהפך של ממש במאה ה-21, כאשר החלו לתפקד כמכשול הפרדה פיזי. ממרוקו ועד תימן עסקו מדינות ערביות במלאכת סימון גבולות וגידורם, תוך יצירת מנגנוני פיקוח שונים.
גם מדינת ישראל הושפעה מתהליך זה. בבניית בזק היא הקימה בשנים האחרונות גדרות משוכללים בינה לבין סוריה, מצרים וירדן, על אף יחסי השלום עם שתי האחרונות. תפקידו של הגבול כמכשול ניכר היטב גם בסכסוך האחרון בין קטר לבין שכנותיה במפרץ הפרסי, כאשר אלו סגרו את שעריהן בים, באוויר וביבשה כמנוף להפעלת לחץ דיפלומטי על קטר.
התפתחויות אלה מעידות על שינוי מהותי בתפיסת הגבולות הערביים. מדינות ערב עושות בגבולותיהן שימוש פוליטי, הן בהקשר הפנימי, ביחס לאזרחים, הן בהקשר החיצוני ביחס למדינות שכנות, באופן דומה למנהגן של מדינות במערב. תהליכי ביצור גבולות או פתיחתם של מעברי גבול זוכים לתשומת לב רבה בתקשורת המקומית ונמצאים במרכז השיח הפוליטי.
בהיבט הפנימי מסמלים הגבולות אמצעי הגנה וריבונות לאומית. ביצור הגבולות הוצג במדינות ערב ובישראל כמחסום פיזי נגד טרור והסתננויות לא חוקיות, ועל כן זכה המהלך לאהדה כללית בציבור. מנגד, פתיחת מעברי גבול מבטאת תחושת בטחון עצמי ושגשוג, וכך אכן הוצגו לציבור הגבולות שנפתחו למעבר בתקופה האחרונה.
בהיבט מדיניות החוץ, סגירת מעברי גבול מהווה שלב דיפלומטי גבוה בסכסוך בין מדינות. על כן, מלבד ההשלכות הכלכליות של צעד כזה, מדובר באמירה פוליטית כבדת משקל. באופן דומה, פתיחת גבולות מבטאת התחממות ביחסי החוץ ורצון לשיתוף פעולה מדיני, כלכלי וחברתי. ערב הסעודית, למשל, משתמשת בגבולותיה ככלי להעברת מסרים מדיניים לקטר. היא סגרה את גבולה עם הנסיכות הקטנה, ולאחר מכן פתחה אותו לצרכים הומניטריים ולצורך מעבר הולכי רגל לקיום מצוות החג'. בכך הפכה את הגבול לביטוי המרכזי של הקונפליקט.
על רקע התמורות הזהירות בגבולות הערביים בתקופה האחרונה, דווקא מדינת ישראל הופכת למסוגרת מאי-פעם. התחממות היחסים בין לבנון, סוריה, ירדן, עיראק וערב הסעודית צפויה להגדיל את שיתופי הפעולה והקשרים חוצי-הגבולות בין המדינות, בעוד שמדינת ישראל תעמיק בבדידותה.
הקושי ליצור תנועת תיירות וסחר משמעותית עם ירדן ומצרים מותיר את ישראל מחוץ למעגל הכלכלי האזורי ומונע ממנה מגוון הזדמנויות. פתיחת מעבר קונייטרה בגבול סוריה לקליטת פצועים ולסיוע הומניטרי, בנוסף לשיתוף הפעולה עם הצבא המצרי בסיני, הם צעדים מעודדים, אולם אינם מעידים על שיתופי פעולה אזרחיים. במעברי הגבול הפתוחים של מדינת ישראל התנועה משני עברי הגבול דלה, ובגבולות הסגורים מול לבנון וסוריה גוברת העוינות. אין זה מקרה כי בשבוע שעבר הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם על חידוש נוכחותו של כוח האו"ם בגבול לבנון-ישראל ותגבורו.
במאה האחרונה הגבולות בין מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה אינם רק תוואי של חלוקה פוליטית, אלא גם כלי ורעיון חדש שהאזור נדרש להתמודד עמו. רוב המדינות שרדו את התוואי המקורי של הגבולות הקולוניאליים ואף ביצרו אותו, ולכן מוטב למקד את ניתוח הגבולות באזור במשמעותו של המושג גבול ובתפקידו.
