במאי 2009 הכריע צבא סרי לנקה סופית את ארגון "הנמרים הטמילים" במלחמת הרוב הסינהאלזי נגד המיעוט הטמילי. זוועות המלחמה הגבירו את הביקורת הבין-לאומית על סרי לנקה והיו אחת הסיבות לחילופי השלטון בינואר 2015 ולבחירת מייטריפלה סיריסנה כנשיא. בספטמבר אותה שנה קראה מועצת זכויות האדם של האו"ם להקמת מנגנון בין-לאומי מהימן לחקר פשעי המלחמה בסרי לנקה. נציב המועצה, זיד רעד אל-חוסין, התייחס ל"היקף המטריד" של הפרות זכויות אדם שנחשפו: "הפצצות ללא הבחנה, הרג בקנה מידה נרחב, עינויים ואלימות על רקע מיני, גיוס ילדים, חטיפות, היעלמויות ופשעים חמורים נוספים".
שלושה חודשים לאחר מכן חתמה ממשלת סרי-לנקה על "האמנה הבין-לאומית להגנה על כל אדם מפני היעלמויות כפויות". בסעיף 2 של האמנה מוגדרת היעלמות כפויה כ"מאסר, מעצר, חטיפה או כל צורה של אובדן חירות בידי גורמים מטעם המדינה, אנשים או קבוצת אנשים הפועלים בסמכותה, בתמיכתה ובהסכמה שבשתיקה מצדה, המלווים בסירוב להכיר באובדן החירות, בהסתרת גורלו או מקום הימצאותו של האדם שנעלם, ומותירים אותו מחוץ להגנת החוק". יש לציין כי היעלמויות בקנה מידה גדול של אזרחים מאפיינות סכסוכים פנים-מדינתיים בעולם כולו, ובשנים האחרונות הן מתרחשות גם בסוריה ובמצרים.
האשרור הצפוי של האמנה בפרלמנט הוא מרכיב מרכזי בהתמודדותה של סרי לנקה עם עוולות המלחמה בארגון "הנמרים הטמילים". הארגון, שהוקם ב־1976 על רקע אפליה קשה נגד המיעוט הטמילי, תבע הקמת מדינה טמילית עצמאית בצפון ובצפון־מזרח האי, ונלחם באכזריות הן בממשלה הן בטמילים שסירבו לאמץ את הקו שלו. בשלושת העשורים של המלחמה מצאו את מותם למעלה ממאה אלף אזרחים. מאות אלפים נעקרו מבתיהם ועשרות אלפים רבים עונו, נחטפו ונעלמו. ההרס ברחבי המדינה כולה היה כבד והנזק הכלכלי עצום, ומאז החלה השחיתות להתפשט כאש בשדה קוצים.
בשנים האחרונות פורסמו דו"חות מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם וארגונים בין-לאומיים, וכן עדויות של קרובי משפחה, החושפים את מספרם הגבוה של הנעלמים במהלך המלחמה. במשך השנים הועברו לידיעת הממשלות השונות באי למעלה מ-12 אלף מקרים של היעלמויות: מתנגדי משטר סינהאלזים בשנות ה-80 וה-90, טמילים במהלך המלחמה וחיילים סינהלאזים שהועלמו על ידי "הנמרים הטמילים". כוחות הבטחון נקטו שיטה שכונתה "טנדרים לבנים", על שם כלי הרכב הלא-מזוהים ששימשו לחטיפות. חצי מהמקרים הללו לא פוענחו.
החל בשנות ה-90 הוקמו בסרי לנקה ועדות חקירה לבדיקת התלונות. הממצאים העלו מעורבות של פוליטיקאים, קציני משטרה וכוחות בטחון בכירים בפשעים, אך הרשויות התעלמו מהם. סיום המלחמה הגביר את הלחץ מצד האו"ם וארגוני זכויות אדם בעולם והעניק רוח גבית לחקירה מחודשת של הסוגיה. עם זאת, מסקנותיה של "הועדה לפיוס ולהפקת לקחים" שהוקמה במאי 2010 לא יושמו. שנתיים לאחר מכן הוקמה "הועדה הנשיאותית לחקר תלונות על נעדרים" בשנים 1983—2009. כ-20 אלף תלונות אספה הועדה, אך הממשלה ניסתה לשכנע את המשפחות כי יקיריהן נפטרו, והציעה להן פיצויים ותמיכה תמורת הסכמה על הוצאת אישורי פטירה.
בדו"ח מצב זכויות האדם בעולם, שפורסם לאחרונה על ידי מחלקת המדינה האמריקאית, נמתחה ביקורת על חוסר יכולתה של סרי לנקה לטפל כראוי בפרשת הנעדרים. לרוב האירוניה, ארצות הברית בעצמה לא חתומה על האמנה, וגואנטנמו נותר פצע פתוח בממשל אובמה.
הסכמתה של ממשלת סרי לנקה לאפשר ביקור של משלחת מטעם האו"ם לחקר היעלמויות כפויות העידה כי מדיניותה משתנה. אנשי המשלחת נפגשו בקיץ שעבר עם נציגים בכירים בממשלה, עם משפחות הקרבנות ועם ארגונים מקומיים, וקבעו כי אזרחים רבים נעלמו באופן שיטתי, כחלק מדיכוי של יריבים פוליטיים ולמטרות סחיטה. האמנה להגנה מפני היעלמויות כפויות תובא בחודשים הקרובים לאישור הפרלמנט של סרי-לנקה, ונראה כי ממשלת סיריסנה-ויקרמסינגה נכונה יותר להתמודד ברצינות עם עברם האפל של שלטונות האי.
