צבי בראל, הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ", התייחס לאחרונה לעיראק כאל "מדינת חסות איראנית", משל הושלמה כבר ההשתלטות האיראנית על המדינה ואין דרך חזרה. מאמר זה בא לאחר שני מאמרים קודמים שבהם הטיל בראל ספק בקיומו של ציר שיעי מול ציר סוני במזרח התיכון ועמד על ה"הזדמנות" לשיפור היחסים עם סעודיה, שנתפסת כמדינת המפתח בגוש המדינות האנטי-איראניות. בראל הזכיר במאמריו מדינות מפתח רבות מן האזור ומחוץ לו, אך נמנע מלהזכיר מדינה ערבית מרכזית אחת – עיראק.
גורמים ישראלים אחרים מהדהדים גישה דומה. הכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, מזכיר את עיראק אבל מתייחס אליה כמעט בביטול, כאל חתיכה בפאזל המרכיב את ה"מסדרון" האיראני מטהראן לביירות, כמו אין ממשלה בבגדאד וכמו נתון השטח העיראקי כולו לשרירותה של איראן. ראש המוסד, יוסי כהן, תופס את עיראק כמדינה שההשתלטות האיראנית עליה כבר הושלמה. לכן הוא מזכיר אותה בנשימה אחת לצד מדינות כושלות נוספות כתימן, סוריה ולבנון.
שורשיו של עיוורון זה, יש לחשוש, נטועים בקשב הדל שהופנה לזירה העיראקית בשנים שחלפו מאז הפלישה האמריקנית אליה. משעה שנפל משטרו של סדאם חוסיין ועיראק חדלה להיות איום ישיר על ישראל ירד העניין בה במחוזותינו כמעט לאפס. בשנים שחלפו מאז עזיבת האמריקנים את עיראק נתפסת המדינה כבובה איראנית משוללת ריבונות ממשית; היא נלמדת ומנותחת בתוך מסגרת ההתייחסות האיראנית ולא כמדינה בעלת קיום עצמאי.
הדבר בא לידי ביטוי גם בפרשה אחרת מן העת האחרונה – התמיכה הישראלית הגורפת בכורדים. כמה משרי הממשלה, לרבות ראש הממשלה נתניהו, תמכו במשאל העם וחלקם אף קרא לכורדים להצהיר על עצמאותם באופן מיידי, יעד שאפילו נשיא כורדיסטאן המתפטר, מסעוד בארזאני, לא העז להעלות על דעתו באותה עת. תמיכה זו בעצמאות החבל הכורדי נתפסה, גם אם שלא בצדק, כמדיניות ישראלית רשמית. אפשר רק לתהות כיצד פוליטיקאים מן הימין לא הבינו את הבעייתיות והסכנה, לשיטתם, הטמונות בתמיכה ב"פתרון" שיחלק מדינה ריבונית אחרת באזור ובהתערבות בענייניה הפנימיים.
מתמיה שישראל בוחרת להתעלם מן המציאות הפוליטית המתהווה בעיראק ונאחזת בקלישאות שחוקות וריקות לגביה, במקום להפנות משאבים רציניים להכרת הזירה הפוליטית הדינמית המתנהלת בה בשנים האחרונות.
עיראק הנוכחית, תחת שלטונו של חיידר אל-עבאדי, מתנגדת בתקיפות למעורבות איראנית בענייניה, ועומדת על זכותה לריבונות ועצמאות בקבלת החלטות. צבא עיראק השלים בכוחות עצמו את טיהור כל שטחי המדינה מנוכחותו של ארגון דאע"ש. בעקבות משאל העם הכורדי הוכיחה ממשלתו של אל-עבאדי בתקיפות ובנחישות כי היא הריבון היחיד בשטח, ואילצה את הכורדים להסכים לכניעה מבישה ולביטול דה-פקטו של תוצאות המשאל.
במילים אחרות, בשנים האחרונות הוכיחה עיראק לא פעם ולא פעמיים את חיוניותה כמדינה ואת עצמאותה בקבלת החלטות, ומתוך כך גם את פרכת הטענות בדבר פירוקה או הפיכתה ל"בובה איראנית".
עיראק של היום רחוקה מלהיות "בובה" או "גרורה" איראנית. ראש הממשלה אל-עבאדי מקיים מערכת יחסים הדוקה וטובה עם נשיא ארצות הברית טראמפ. בזירה הערבית הוא מחוזר על-ידי ערב הסעודית וכבר ביקר בה פעמיים בחודשים האחרונים. בעת האחרונה מטפח אל-עבאדי שותפות פוליטית חדשה עם איש הדת הפופולרי מוקתדא א-סדר, הנחשב במידה רבה של צדק כ"ממליך מלכים" בעיראק. כמו אל-עבאדי, גם א-סדר מקדם סדר יום שבלבו מרכזיותה של המדינה העיראקית, דבק בהתקרבות לציר המדינות הסוניות (וכבר ביקר במסגרת זו בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות) ומבטא התנגדות נחרצת לבחישה האיראנית בענייניה הפנימיים של עיראק.
הממסד הדתי השיעי בעיראק מעולם לא נטה חסד לאיראן וחולק עליה בסוגיות רבות. גורמים אחרים בעיראק, הסונים והכורדים, נרתעים עוד יותר מאיראן באופן טבעי. עיראקים חילונים, מכל העדות והדתות, מסתייגים ממעורבות הן של איראן והן של סעודיה, ורבים מהם אף מבטאים לאחרונה עמדות זהירות בזכות התקרבות לישראל.
המחנה המקורב לאיראן בעיראק כולל את ראש הממשלה לשעבר, נורי אל-מאלכּי, ולצדו כמה ממנהיגי מיליציות "הגיוס העממי" (אל-חשד א-שעבי). אלה לא יתמודדו בבחירות במפלגה שתייצג את המיליציות, אלא יתמכו באל-מאלכי בבחירות הצפויות להיערך בשנה הבאה. אל-מאלכי הוא פוליטיקאי מנוסה ו"שועל בחירות" מובהק, אולם הציבור העיראקי זוכר לו את אחריותו למפלה המבישה במוסול בקיץ 2014 ולקריסתו של צבא עיראק בפני כוחות דאע"ש, את מדיניותו העדתית המובהקת ואת השחיתות הרבה שבה הואשמה ממשלתו.
עבור רבים בעיראק, יריבו הצפוי של אל-מאלכי בבחירות, ראש הממשלה אל-עבאדי, מייצג את ההיפך הגמור – אחראי ושקול, נלחם בשחיתות, בולם בחישה איראנית בפוליטיקה העיראקית וחתום על שיקום הצבא ושחרור כל השטחים מדאע"ש. על כן נהנה אל-עבאדי מתמיכה לא מבוטלת בחוגים נרחבים של הציבור העיראקי.
כך או כך, לבחירות שיערכו בעיראק באפריל 2018 עשויה להיות השפעה משמעותית מאוד על המזרח התיכון. ישראל, החוששת מהגברת ההשפעה האיראנית באזור, אמורה לעקוב אחריהן בעניין רב. טוב יעשו גורמי ההערכה והביצוע בישראל אם "יגלו" את חיידר אל-עבאדי, יעריכו את פועלו ומדיניותו ואולי גם ימצאו נתיבות אל לבו.
אין לצפות כי עיראק תיזום התקרבות כלשהי לישראל, אולם הימנעות ישראלית מהבעת עמדה בסוגיות פנים-עיראקיות מעוררות מחלוקת, משנה זהירות בהתבטאויות פומביות באשר לריבונותה של עיראק, ואולי גם העברת מסרים חשאית דרך האמריקנים לאל-עבאדי, עשויות להכשיר לבבות ולתרום להתקרבות מסוימת, גם אם שקטה, בין שתי המדינות שלהן לא מעט מן המשותף.
