בחודש שעבר יזמו עאמר בעלושה, מוחמד א-תלולי, שוכרי אבו-עון ועבד אל-רחמן אל-מג'דלאוי, ארבעה צעירים מרדנים מתנועת "אל-חראכ א-שבאבי" מצפון רצועת עזה, הפגנה שיצאה ממחנה הפליטים ג'באליה במחאה על הפסקות החשמל ברצועה. הם הדגישו שאף גוף פוליטי לא עומד מאחורי ההפגנות וכי הן מבטאות את רצון ההמונים בלבד, אולם התחקות אחר השיח של הארבעה ברשתות החברתיות מצביעה על כך שהם פעילי החזית העממית לשחרור פלסטין. השיח המרכסיסטי שלהם אופייני לחזית ולמייסדה, ג'ורג' חבש, ותלולי אף מציג עצמו כ"צ'ה גווארה".
בגילויי דעת של החזית שפרסמו המארגנים מופנית ביקורת כלפי ממשלות חמאס ופתח הדואגות לאינטרסים הפרטיים שלהן במקום לדאוג לטובת האזרחים. הם טענו כי רק החזית יכולה לנהל את המערכה הפוליטית, והזכירו למנהיגי חמאס כי החזית הגנה עליהם בתקופת שלטון פתח בעבר. בכירי החזית העממית, מצדם, השקיעו מאמצים כדי לשחרר את הצעירים שנעצרו במהלך ההפגנות.
ארבעת הפעילים השתדלו שלא להתגרות יתר על המידה בחמאס ברשתות החברתיות, והתמקדו בשיח של זכויות אדם. תחת התגיות "רוצים חשמל" (#بدنا_كهرب ) ו"המחאה נמשכת" (#مستمرة הם קראו להפגנות בלתי אלימות תוך שהם מבהירים כי אין בכוונתם להפיל את שלטון חמאס, משום שהתנועה היא עובדה קיימת ומושרשת בעם הפלסטיני. עם זאת, הם קראו לפעילי חמאס ולמנהיגי התנועה לתמוך בדרישות הלגיטימיות של העזתים ולמלא את חובתם כלפי אלה המשלמים את מחיר הפילוג בין עזה לרמאללה. לצד זאת הבהירו מארגני ההפגנות כי הם מצפים שמשבר החשמל ייפתר תוך 72 שעות והזהירו כי דיכוי ההפגנות בכוח עלול לגרור תגובה עממית בלתי צפויה.
מארגני ההפגנות מבקשים, למעשה, להעביר את זכויות הפרט מהשוליים אל מרכז סדר היום הקולקטיביסטי בחברה העזתית. הפסקות החשמל הממושכות שיתקו את המרחב הוירטואלי שעד כה אפשר להם לברוח מהמרחב הפטריארכלי הדכאני, והכעס גאה בקרבם והגיע לנקודת רתיחה. סיסמאותיהם בהפגנות שיקפו את תחושת הדיכוי שלהם ואת תעוזתם.
אולם שבירת מחסום הפחד והנעת ההמונים נעשתה בכל זאת בשפה דתית, בשיח גברי ותוך פניה לראשי החמולות בצפון הרצועה שיגנו על המארגנים מפני חמאס (כמה מהמוח'תארים שתמכו בהם נעצרו בהמשך על ידי חמאס, ובני משפחותיהם קיבלו איומים). מארגני ההפגנות חיברו בין הסולידריות החברתית לבין הדת כדי להוציא את ההמונים לרחובות, אולם לצד זאת נקטו שיח לאומי הפונה למוסלמים ולנוצרים, לדתיים ולחילוניים, לפלגים הלאומיים ולפלגים האסלאמיים. אין זו הפעם הראשונה שבה פעיליה של תנועת החזית העממית המרכסיסטית משתמשים בסמנטיקה דתית לביסוס אחיזתם בחברה שמרנית מסורתית. כך הם נהגו גם באינתיפאדת אל-אקצא (2000), אז, בין היתר, שיתפו פעולה עם הג'יהאד האסלאמי וחמאס בביצוע פיגועים.
ברשתות החברתיות התגובות היו מעורבות. היו שתמכו במארגנים ובהפגנות, שיבחו אותם על עוז רוחם, מתחו ביקורת קשה על אספקת השירותים תחת שלטון חמאס העושק וקראו למרי אזרחי, שאותו הגדירו כחשוב יותר מהגנה על ירושלים. שהיו שגינו את המארגנים ואת ההפגנות והאשימו אותם בחרחור מלחמת אחים ובבוגדנות. לאלה הגיב אביו של מוחמד א-תלולי בתמונות שבהן נראה בנו כשהוא שוכב על מיטה בבית החולים איכילוב, כשלצדו דגל פלסטין. אחרים טענו כי אף שהמפגינים צודקים באשר לשחיתות של חמאס ולניתוקו מהאזרחים, אין כל תועלת בעימות עם השלטון מאחר שמחאה לא תשפר את מצבם של העזתים ורק תזיק למפגינים.
מגיבים אחרים, ובהם צעירים עזתים הלומדים או עובדים במצרים, הפיצו סרטוני יוטיוב שתיעדו את המתרחש ברצועת עזה במטרה לגייס אמפתיה בדעת הקהל הערבית והבינלאומית. בדומה למיליוני מפגיני ה"אביב הערבי" במדינות השכנות הם הילכו בין הטיפות והבחינו בין פלגי ההתנגדות הצבאיים, המובילים את המאבק לשחרור לאומי, ובין ההנהגות הפוליטיות המדכאות את האזרחים ושוללות את זכויותיהם. הסיבות לזהירות הזו מצד העזתים בניכר הן חשש לבני המשפחות המתגוררים בעזה אך גם נסיון להוכיח כי הפטריוטיות שלהם אינה מוטלת בספק.
דיכוי ההפגנות על ידי חמאס והפגיעה במפגינים ובאופוזיציה גונו לא רק על ידי ממשלת הרשות הפלסטינית אלא גם על ידי גורמים פוליטיים אחרים, בהם גם הג'יהאד האסלאמי, וגורמים רבים בחברה האזרחית. כולם מתחו ביקורת נוקבת על כך שהמצוקה האזרחית של תושבי עזה, שמקורה לא רק במצור הישראלי אלא גם בשחיתות, חשובה בעיני חמאס פחות מהשיקולים הבטחוניים של התנועה ומההתנצחויות הפוליטיות בינה לבין פתח. כולם תמכו בזכותם של תושבי עזה להפגין למען זכויותיהם וחירותם, תבעו את שחרור העצורים, הזהירו את חמאס מפני הפעלת יד קשה המנוגדת לאמנות בינלאומיות, וקבעו כי התנועה פוגעת בהרמוניה ששררה לאחרונה בדיונים בין הפלגים הפלסטיניים בביירות לקראת כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית.
ממשלת חמאס, מצדה, הזהירה את כל הפלגים מניצול היציבות הביטחונית והחירויות האזרחיות בעזה לדרדור הרצועה לכאוס. גורמים במשטרה ובמשרד הפנים של חמאס הבהירו כי הם מכבדים את הזכות להפגין ואף לסקר את ההפגנות, אלא שהם נאלצו להתערב לאחר שנשמעו קריאות להשחתת מתקני חברת החשמל. חמאס אף הוציאו את אנשיהם לרחובות במקביל להפגנות שאורגנו על ידי "אל-חראכ א-שבאבי" במטרה להעביר את האחריות למשבר החשמל ברצועה לממשלה ברמאללה. במהלך ההפגנות הללו נשרפו תמונותיהם של אבו-מאזן וראמי חמדאללה, ראש ממשלת הרשות, והשניים נקראו להתפטר.
על אף שממשלת חמאס מנסה להפגין את שליטתה במצב, ניכר כי הנהגות החוץ והפנים של התנועה מודאגות מאוד מהפיחות בפופולריות שלה ברצועה. ממשלת חמאס איבדה את התמיכה האיראנית והיא מתקשה לספק את הצרכים הבסיסיים של תושבי הרצועה. הדיכוי האלים של ההפגנות האחרונות רומז על סדקים ראשונים במשילות של התנועה. מאז 2007 היא מנסה לתפקד כשלטון פוליטי ומדיני, אולם ההשחתה של האליטות הפוליטיות והצבאיות שלה, והיגררותה לעימותים צבאיים חוזרים מול ישראל, החלישה אותה ביחס לארגונים צבאיים מתחרים (הסלפיה הג'יהאדיה, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית), החמולות וארגוני חברה אזרחית.
משבר החשמל ברצועת עזה חושף את מצוקת הצעירים, את אזלת ידן של הרשויות הפלסטיניות בעזה ובגדה בהתמודדות עם מצוקותיהם ואת מאבקי הכוחות בין הפלגים הפלסטיניים השונים. אולם הוא גם זורע אור על השחקניות החיצוניות המבקשות השפעה ברצועת עזה: תורכיה, קטר ואיראן. חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית הפכו לכלים בלוח השחמט של שלוש המעצמות האזוריות הללו.
בוועידה השביעית של החזית העממית, שנערכה בשנת 2013, התקבלו שתי החלטות אסטרטגיות: חידוש המאבק המזויין בישראל והידוק היחסים עם איראן וחזבאללה. נראה כי הרקע לכך הוא הפסקת המימון שהעניק אש"ף לחזית בשל התנגדותה לעמדת הארגון ולעמדתו של אבו מאזן בנוגע להסכמי אוסלו ולתיאום הביטחוני עם ישראל. איראן, מצדה, איבדה את חמאס לאחר שהאחרונה התייצבה לימינו של העם הסורי במאבקו במשטר אסד.
בחמאס מודעים לסיוע הכספי והלוגיסטי שמעניקה איראן לחזית העממית ולג'יהאד האסלאמי ולכן נוקטים משנה זהירות מול פעילי שתי התנועות. מצד אחד מרוסנת פעילותן הצבאית (ירי רקטי) מול ישראל כדי להימנע מהסלמה עם ישראל, ומצד שני מתאפשרת פעילותן הפוליטית (מצעדי הזדהות עם חזבאללה ואיראן) כדי להימנע מהתנגשות עם איראן. למעשה, לא נותרה לחמאס ברירה אלא לבקש סיוע מקטר ומתורכיה באספקת סולר ודלק. זאת כדי לכבות את אש המרי האזרחי ולשלם את שכר עובדי המגזר הציבורי. במקביל מנסה שלטון חמאס לכבות את הבעירה בעזה; עצורי הפגנות החשמל שוחררו, וחמאס אף מצהירה על נכונותה להעביר את הטיפול בענייני הממשלה ובמגזר החשמל בעזה לידי ממשלת הרשות הפלסטינית ברמאללה, שתזרים המזומנים שלה קצת יותר יציב מזה של שלטון חמאס בעזה.
