יותר מעשרת אלפים הרוגים גבתה המלחמה בתימן מאז מרץ 2015. מעגל האלימות במדינה התרחב עם פרוץ אירועי ה"אביב הערבי" בתחילת 2011, וכבר בחודשים שקדמו למתקפה הצבאית (האווירית בעיקרה) שהובילה סעודיה, בגיבוי קואליציה ערבית ובתמיכה מערבית, הייתה תימן זירה מדממת של מלחמת אזרחים.
קווי התיחום ההיסטוריים, הגאוגרפיים והדתיים שהרפובליקה התימנית המאוחדת (ממאי 1990) ביקשה לטשטש מתחדדים מחדש, בחסות יריבויות פוליטיות ופיצול בשורות הצבא, והם משקפים את החלוקה הישנה שהתקיימה קודם לאיחוד בין "הרפובליקה הערבית של תימן" בצפון לבין "הרפובליקה הסוציאליסטית של תימן" בדרום.
בשנתיים האחרונות מצטיירת מלחמת האזרחים בתימן בעיני רבים כ"מלחמת פרוקסי" בין סעודיה לאיראן וכמלחמת סונה בשיעה; האיראנים העניקו תמיכה וסיוע צבאי למורדים השיעים-זיידים בתימן, המכונים ה"חות'ים", שהשתלטו על חלקים נרחבים מתימן בסוף שנת 2014 ועל הבירה צנעא בראשית 2015. המורדים הבריחו מצנעא את ראשי הממשל הנבחר (ובהם הנשיא עבּד רבֹּו מנסוּר הַאדִי, שנמלט ממעצר בית) וכוננו בפועל ממשל חדש בראשותם. אז הפכה המדינה לזירת השפעה איראנית ולשער כניסה של איראן לחצי-האי ערב. הסעודים נחרדו והחליטו לפעול בכוח ל"השבת הדמוקרטיה והשלטון הלגיטימי לתימן". בגיבוי אמריקאי ובריטי הם פתחו במבצע "סוּפה נחוּשה" (עַאסִפת אל-חזם) ותקפו גם מטרות אזרחיות רבות (בהן בתי חולים), תוך שימוש בפצצות מצרר האסורות לפי הדין הבינלאומי וסופקו להם על ידי הבריטים.
אולם בעיותיה של תימן אינן תוצר של מעורבות איראנית-שיעית או סעודית-סונית אלא של מאבקים פוליטיים, שבטיים בחלקם, שחלחלו בסופו של דבר גם אל שורות הצבא וניזונו ממשבר כלכלי חריף ומדחיקה והדרה של חלק ניכר מהאוכלוסייה, ובראשם הצעירים. אלה ביקשו להוביל מהפכה פוליטית וחברתית שקטה (תַ'וְרַה סִלְמִיַּה) בראשית 2011, עת קראו לסילוקו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח ומשטרו המושחת, לכינון משטר ייצוגי אמיתי ולרפורמות בכל תחומי החיים.
אחיזתו של הנשיא לשעבר במדינה ובמשאביה הייתה כה גדולה עד כי תימן כונתה "מדינת סאלח". המשבר הכלכלי שפקד את המדינה בסוף תקופת שלטונו הוביל למחסור בנפט ובמזון, והסיוע החיצוני הידלדל בשל סירובו של סאלח לחולל רפורמות. אחוזי האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, נסקו (על פי הערכות מסוימות, חצי מבני שכבת הגיל 20—24 שהיו בוגרי תיכון ומעלה היו מחוסרי-עבודה). לכך הצטרפה הגירה המונית מצפון המדינה לערים הגדולות במרכזה ובדרומה, אשר יצרה לחץ על התשתיות העירוניות והובילה לצמיחת שכונות עוני של מהגרי עבודה צעירים.
שלטונו של סאלח דיכא את מחאת הצעירים ביד קשה ורדף עיתונאים ופעילי זכויות אדם (בהם תווכּוּל כּרמאן, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2011). מתוקף "תקנות שעת חרום" נסגרו שישה עיתונים בשנת 2009 באשמת פגיעה באחדות המדינה, ועורכיהם נעצרו. הבחירות, שנועדו להתקיים בפברואר אותה שנה, נדחו, וסאלח שיתק את המערכת הפוליטית, ובעיקר את האופוזיציה. לאחר מכן העביר תיקונים לחוקה כדי להרחיב את סמכויותיו ולהכין את הירושה לבנו, אחמד. מהלך זה הוליד הפגנות ענק בסוף 2010 ובראשית 2011 בדרישה להפלת המשטר המושחת.
ההבטחה שהייתה טמונה במחאת הצעירים התבדתה עד מהרה, שכן אנשי הסדר הישן – פוליטיקאים בכירים ממפלגות האופוזיציה השונות, ראשי שבטים, ובכירים בצבא – "חטפו" את המהפכה מידי הצעירים ומסמסו את מודל המאבק בדרכי שלום. קבוצות בדלניות, ובהן אנשי "התנועה לשחרור דרום תימן", הרימו את ראשן. המורדים החות'ים בצפון, שניהלו סבבי לחימה עם השלטון המרכזי בצנעא מסוף שנת 2004 ("מלחמות סעדה"), הצטרפו לקלחת. תביעתם הוותיקה לחלוקה צודקת של משאבים וכוח ולייצוג פוליטי הולם נשאה גם צביון דתי, שיעי-זיידי, משום שהם מחו על דחיקת הדת מחיי קהילתם ועל הפסקת התמיכה במסגרות החינוך הדתי תחת שלטון הרפובליקה (משנת 1962), וחששו מאינדוקטרינציה סעודית סונית-ווהאבית שתופעל על צעיריהם.
תביעותיהם של החות'ים בצפון, של הבדלנים בדרום ושל הצעירים והאופוזיציה נדונו ביוזמת תיווך שהניחה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ לפתחה של תימן במאי 2011. הרעיון היה להסדיר תהליך מדורג של העברת שלטון ולקדם בהמשך מהלך פיוס פוליטי כולל ורפורמות מבוקרות. סאלח התפטר בסוף 2011 וזמן קצר לאחר מכן נבחר סגנו, האדי, לנשיאות, אולם שיחות ה"דיאלוג הלאומי" (מרץ 2013 – אוגוסט 2014) קרסו והלחימה התחדשה.
חולשתה של תימן הייתה לשעת כושר עבור אנשי אל-קאעדה, שפעלו בתימן מראשית שנות ה-90, קבעו בה את בסיסם האזורי בשנת 2009 ומאז הוכו מהאוויר שוב ושוב על ידי ארצות הברית. גם כוחות "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) מצאו במלחמת האזרחים בתימן כר פורה לפעילותם, ולמעשה גררו את החות'ים להרחיב את חזית הלחימה בדרום המדינה ולהעמיקה. הצטרפותן של איראן ושל סעודיה למערכה העניקה את הדחיפה שהפכה את המלחמה הפנימית, הפוליטית, החברתית והכלכלית בתימן למאבק איתנים סוני-שיעי.
כך הוצג עימות מקומי במהותו כסכסוך דתי בין סונים לשיעים המצדיק את מעורבותן של המעצמות האזוריות, סעודיה ואיראן, במלחמה במדינה. מציאות פוליטית מורכבת ביותר הפכה למשבר מדיני, פוליטי והומניטרי חריף, ואין זוכרים עוד את מניעיהם ושאיפותיהם של הצעירים במדינה ואת יזמות התיווך הכושלות של שחקנים אזוריים ובינלאומיים.
ענבל נסים-לובטון היא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה הפתוחה ועובדת במערך לקידום ההוראה והלמידה האקדמית באוניברסיטה הפתוחה
