בשנתיים שעברו מאז נכנס דונלד טראמפ אל הבית הלבן הפכו "היחסים המיוחדים" שבין ישראל לארצות הברית ליחסים מיוחדים מאוד. בשורה ארוכה של נושאים הקשורים לפלסטינים נקטה ארצות הברית צעדים שממשלת נתניהו האמינה שיש לנקוט. מלבד התפיסה האמריקנית השמרנית הנוכחית, יש לדעתי עוד הסבר לכך, והוא ההצלחה של נתניהו ושל הקבינט המדיני־ביטחוני שלו להיתפס בעיני הממשל האמריקני כגורם בר־סמכא בתחום הפלסטיני.
בעזרת עבודה אסטרטגית והסברתית הצליחה ישראל בשנים האחרונות למקם את עצמה מול ממשל טראמפ כמי שמכירה את הפלסטינים לפניי ולפנים ויודעת מה הם צריכים. מהלך זה נעשה גם לצורכי פנים, כמובן, אולם לא מתוך דאגה אסטרטגית ארוכת טווח. במקום זאת, המדיניות שקידמה ישראל התאפיינה לא רק בחוסר שיקול דעת, אלא גם בהתעלמות מהפלסטינים. לעיתים התעלמה ישראל אפילו מאזהרותיה של מערכת הביטחון הישראלית, שהיותה גורם ממתן ומאזן מעידה בעיקר על ההקצנה בתחום המדיני.
בשנים האחרונות היינו עדים לשורה של מהלכים מתואמים ומשלימים. מינויים כמו שגריר ישראל באו"ם, הקונסול הכללי בניו יורק, והשגריר בארצות הברית, ופעילויותיהם של משרד התעמולה של גלעד ארדן, של סגנית שר החוץ חוטובלי ושל השר יריב לוין, הצטרפו לפרסומים של דו"חות מפלילים, כמו הדו"חות של מבט לתקשורת הפלסטינית ושל מרכז "אימפקט-SE", אשר בתיווך שליחי טראמפ לאזור, לרבות ג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט ודייוויד פרידמן (שלעיתים נדמה שהוא אינו שגריר ארצות הברית בישראל אלא שגריר ישראל בישראל), הצליחה ממשלת ישראל להשיג מונופול על הידע בנושא הפלסטיני.
בשנים האלה נהפכו העמדות הנִציות של ממשלת הימין בישראל בנושאים פלסטיניים לניתוחים הנחשבים אובייקטיביים בבית הלבן של טראמפ. במילים אחרות, ישראל נהפכה ל"יועצת לענייני ערבים" של ממשל טראמפ, כפי שיוכיחו, למשל, ביטול המימון לאונר"א, ההתעקשות בנושא האסירים והעברת השגרירות לירושלים.
ישראל עושה כל שלאל ידה כדי להתחמק מאחריות לסוגיית הפליטים. ממשלת הימין, על זרועות התעמולה שלה, מצאה את האשם – אונר"א. לעיתים היה נדמה שאם הארגון ייעלם ייעלמו איתו גם הפליטים הפלסטינים ורוחות הרפאים המטרידות מליפתא, מאום אל־זינאת, מאיקרית ומבירעם וממאות הכפרים ההרוסים ברחבי ישראל. לפי רבים, התביעה למחיקת אונר"א הייתה ועודנה גם מנוגדת לאינטרס הישראלי העמוק וגם מונעת פתרון יסודי לבעיה. כך טוענים, בין היתר, חוקרים באקדמיה, לרבות עמיתתי בפורום לחשיבה אזורית ד"ר ליאורה שיאון, וכך גם הסבירו הגורמים המקצועיים במשרד החוץ, ואפילו במערכת הביטחון, אך לשווא. ישראל של נתניהו, לוין, בנט, ארדן ושקד יודעת טוב יותר מכולם, וארצות הברית קיבלה את עמדת היועצת הבלתי תלויה שלה והחליטה לבטל את המימון לכל ארגוני הסיוע של האו"ם לפליטים הפלסטיניים.
ישראל מודאגת גם מהכספים שמעבירה הרשות הפלסטינית לאסירים פלסטינים היושבים בכלא הישראלי בגין עבירות על רקע לאומני (בעיקר פגיעה או ניסיון פגיעה בישראלים). התניית כל התקדמות במשא ומתן בהפסקת הסיוע למשפחות האסירים היא דמגוגית, שכן שום תנועת שחרור לאומי אינה יכולה להתכחש למי שביצעו פעולות אלימות במסגרת הסכסוך ולהתנתק מהם. אולם ממשלת הימין מחפשת כל תירוץ אפשרי "לתקוע" את המשא ומתן ולהסיט את המבט מההקשר המדיני־פוליטי שבו נעשו הפשעים האלה. גם כאן הצליח היועץ להפעיל את האדון, הפעם באמצעות אייפאק, ובתוך זמן קצר מאוד הודיעה ארצות הברית כי תקזז מהסיוע לפלסטינים כל סכום שיועבר למשפחות אסירים.
נעבור לירושלים. ממשלת הימין לא הייתה מרוצה שהקהילה שהבין־לאומית אינה מכירה בירושלים המאוחדת (לרבות השטחים שנכבשו בשנת 1967 ונתונים במחלוקת במשפט הבין־לאומי) כבירת ישראל. ולכן, אגב שימוש בהצדקה קלוקלת והתעלמות מניתוח אסטרטגי מקצועי, שלא לדבר על זלזול בעמדתם של רוב יהודי ארצות הברית וכן – שוב – זלזול באזהרותיהם של גורמים מקצועיים במערכת הביטחון, שכנעו גורמים פוליטיים מישראל את ממשל טראמפ כי אם רק תוסר ירושלים משולחן הדיונים תיפתר הבעיה הקשה ביותר במשא ומתן ונתקרב לשלום המיוחל.
ההיגיון הזה, שהתבסס על תפיסות יהודיות משיחיות ותפיסות נוצריות אוונגליסטיות (שהשתקפו היטב בטקס המביך בירושלים) – עבד. ארצות הברית, "למען השלום" כמובן, החליטה להעביר את שגרירותה מתל אביב לירושלים. היא עשתה זאת בדיוק ביום שבו צוין בישראל "יום העצמאות" ובפלסטין "יום הנכבה". למה לא "להכניס" לפלסטינים עוד מכה אחת אם אפשר? בהפגנות הפלסטיניות נגד העברת השגרירות נהרגו 58 פלסטינים ונפצעו 2,771. יום הדמים הזה עשה הכול חוץ מלקרב את השלום.
קרבתה של ישראל לארצות הברית והפיכתה לפרשן הראשי של טראמפ לעניינים פלסטינים צריכה להטריד מאוד, בוודאי את מי שמבקשים פתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "עסקת המאה" לבטח לא תהיה פתרון כזה. "ההסתה בבתי הספר", "גושי ההתנחלויות", "בקעת הירדן", "הבחירות שאבו מאזן צריך לעשות", "הסרבנות הפלסטינית" – כל הביטויים האלה שבים ועולים בהתבטאויותיהם של דוברים אמריקאים, עד שלעתים נדמה כאילו הם מקריאים מתוך דף מסרים של פוליטיקאי ימני בישראל.
מי יודע, ממשלת נתניהו עוד עלולה להצליח לשכנע את ארצות הברית כי קידום השלום עם הפלסטינים יקרה רק מתוך התעלמות מוחלטת מכל סוגיות הליבה של הסכסוך – לרבות פליטים, ירושלים, גבולות, התנחלויות, מים, וגם מדינה פלסטינית. אולי ארצות הברית תשתכנע שאפשר לעקוף את הפלסטינים ולקדם "שלום כלכלי" עם מדינות האזור ה"מתונות", בדרך לירח דבש ישראלי-מפרצי עם בחרין, עומאן, איחוד האמירויות, ובוודאי עם סעודיה. מדינות אלו הרי יודעות שצריך להתקרב ליועצת של ארצות הברית לענייני ערבים כדי להתקרב לארצות הברית עצמה. ואולי, בעצם, המהלכים האלה כבר מתחוללים לנגד עינינו?
