בתקופה האחרונה נדמה היה שכולם מדברים רק על אפגניסטן, ולא במקרה. בימים אלה מסכמת המדינה שני עשורים תחת כיבוש אמריקני, תקופה שהייתה רצופה באירועים דרמטיים: פלישה אמריקנית בשנת 2001 והפלת משטרו של ארגון האסלאם המיליטנטי טליבאן; מאבק צבאי מתמשך בין כוחות הארגון לבין כוחות אמריקניים, אשר נתמכו על ידי קואליציה של מדינות המערב ושל ברית נאט"ו; הקמת ממשלה מקומית מתונה בחסות אמריקנית, תחילה תחת נשיאותו של חמיד כרזאי, והחל בשנת 2014 של אשרף גאני; ולבסוף, בפברואר 2020 חתימת הסכם בין טליבאן לבין הממשל האמריקני על נסיגת הכוחות הזרים מהמדינה בהקדם.
מאז, הכוחות הזרים פונו מהמדינה בקצב הולך וגובר, כשהם מותירים את השטח לארגון טליבאן שהשתלט על עוד ועוד מחוזות במדינה. ב־15 באוגוסט האחרון השתלטו אנשי הארגון על מעוזה האחרון של הממשלה – הבירה קאבול, והנשיא המכהן גאני נמלט מהמדינה יחד עם צמרת השלטון אל איחוד האמירויות. טליבאן הכריז על כינון "האמירות האסלאמית של אפגניסטן" והפך לריבון דה־פקטו במדינה. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, לראשונה זה עשרים שנה שאף מגף צבאי אמריקני איננו דורך על אדמת אפגניסטן. אומנם הנשיא האמריקני ג'ו ביידן ציין למוחרת נפילתה של קאבול לידי טליבאן כי הדבר אירע "מהר מהצפוי", אולם למעשה, בחודשים האחרונים נראתה ארצות הברית להוטה כל כך להפסיק את התמיכה בממשלת גאני ולסגת מהמדינה, וארגון טליבאן נהנה מהצלחות כה רבות, עד שהשתלטותו על אפגניסטן הייתה עובדה מוגמרת זה זמן רב.
לפיכך, זה כבר זמן מה פרשנים ועיתונאים עוסקים בשאלת גורלה של אפגניסטן תחת שלטון טליבאן. הם מנסים להעריך כיצד יתמודד טליבאן עם המציאות המדינית שבה הוא צפוי למצוא את עצמו למוחרת הנסיגה האמריקנית, ומה יהיו יחסי העבודה שלו עם מוסדות המדינה האפגאניים משעה שהוא יהפוך לכוח הפוליטי ההגמוני במדינה. שני מאמרים שפורסמו באתר היומון אל־ערבי אל־ג'דיד ביקשו לענות על שאלות אלה, ולהעריך כיצד ייראו חייהם של אזרחי אפגניסטן בעידן הבתר־אמריקני. בסקירה מסוף יולי האחרון, העיתונאי הסורי עמאר דיוב בוחן את התפקיד שמילא טליבאן בהיסטוריה של אפגניסטן בעשורים האחרונים ואת האפשרויות שעומדות לפתחו כעת כשהוא בדרך הבטוחה להנהגת המדינה. תחקיר של שליחת העיתון לקאבול סברה אללה־סאבר בוחן סוגיה נקודתית – האופן שבו אוכף טליבאן את חוקי הצניעות האסלאמיים בשטחים שנפלו לידיו – ומסיק ממנה כיצד ייראו חייהם של אזרחי אפגניסטן תחת שלטון טליבאן בגרסתו העדכנית. להלן תקצירים.
טליבאן בעשורים האחרונים: תמונה מורכבת
כפי שמזכיר דיוב, בעשרים השנים האחרונות זכה טליבאן – ובצדק – למוניטין גרועים במיוחד בדעת הקהל העולמית. הארגון, שהשתלט על אפגניסטן ב־1996 בתום שבע שנות מלחמת אזרחים קשה, התבסס בהנהגה בין היתר באמצעות מעשי טבח מחרידים נגד אזרחים. בחמש שנות שלטונו, כונן הארגון משטר אסלאמיסטי רדיקלי ששלל מתושבי המדינה, ובעיקר מתושבותיה, את זכויות הפרט הבסיסיות ביותר שלהם. הוא אף הפך את המדינה לאכסניה לארגוני טרור בין־לאומיים, שהידוע מכולם הוא אל־קאעידה, אשר בהנהגת אוסאמה בן לאדן שיגר מאפגניסטן את מתקפת הטרור הידועה לשמצה ב־11 בספטמבר 2001. עובדות אלה, כזכור, היו עילתה של ארצות הברית לפלוש למדינה ולמוטט את שלטון טליבאן, כך שקשה לטעון שאפגניסטן שתחת טליבאן הייתה גן עדן שארצות הברית החריבה כך סתם.
אולם הייתה סיבה טובה לכך שהארגון הצליח להשתלט על אפגניסטן לכתחילה, לדעת דיוב. כבר בשנות התשעים מדובר היה במדינה בלתי־מתפקדת, למודת מלחמה קשה בת עשור בין כוחות סובייטיים לחמושים אסלאמיסטים מכל העולם, ומפולגת לאזורי שליטה של ברוני מלחמה מושחתים. על רקע זה טליבאן – במקורו תנועת מאבק בשחיתות מייסודם של סטודנטים (ובשפת פשטו "טָאלִבָּאן") במוסדות חינוך אסלאמיים – נראה לעם האפגאני כקבוצת צעירים שלא הושחתו ושטובת המדינה וטובת הדת עומדות לנגד עיניהם. בפרט בקרב אוכלוסיית הקבוצה האתנית הפשטונית שמקרבה מגיעים מרבית אנשי הארגון, הארגון נראה כמושיעהּ של אפגניסטן, והוא זכה לתמיכה עממית רבה. גם מחוץ לאפגניסטן הארגון זכה לפופולאריות, ואפילו ארצות הברית פרשה עליו חסות בראשית דרכה, בחושבה שהוא יוכל לאיים על יריבתה מצפון – רוסיה.
אומנם, לאחר שמידע על שלטון טליבאן החל לזרום מאפגניסטן למערב, ובפרט לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר, הוכרז במערב כי מדובר בארגון טרור והוא הוקצה מחמת מיאוס. אולם בשנים האחרונות נראה היה שבטליבאן משהו החל להשתנות. בלחץ מעצמות האזור, הארגון התרחק משלל התנועות האסלאמיסטיות המיליטנטיות שבעבר פרש עליהן את חסותו. הוא עבר מיתוג מחדש והתיימר להזדהות כתנועת שחרור לאומי אפגאנית מקומית במקום כמיליציה אלימה השואפת לכונן תיאוקרטיה אסלאמית אוניברסאלית. לכל הפחות בחודשים האחרונים שמר הארגון על מידה מסוימת של מתינות גם ביחסו לאוכלוסיית אפגניסטן: כשטליבאן כבש עוד ועוד מחוזות מידי כוחות הממשלה הנאמנה לאמריקנים, הקפידו אנשיו להותיר את גייסותיהם מחוץ למרכזים המיושבים ונמנעו מביצוע מעשי טבח נגד אזרחים, לפחות באופן פומבי. בחודשים האחרונים הכריזו בארגון אף על נסיגה מקווי המדיניות הרדיקליים המקוריים שלהם בענייני מוסר ציבורי וצניעות, הואילו להתיר לתושבים באזורי שליטתם להאזין למוזיקה – מעשה שבעבר היה עילה לרדיפות טליבאן שכן בעיני פוסקים אסלאמים מהזרם הדתי הדומיננטי בארגון הדאובנדיה, מדובר בחטא – והצהירו כי גם נשים זכאיות לרכוש השכלה.
שינוי זהות זה עשוי, לדעת דיוב, לבשר כי טליבאן ישלוט באפגניסטן במתינות רבה יותר מאשר בעבר. ראיה נוספת לכך היא יחס הארגון לארצות הברית, אשר הייתה אויבתו העיקרית בעשורים האחרונים יחד עם ממשלת אפגניסטן. בשנותיו בשלטון, הארגון אומנם לא היסס לאפשר פגיעה באמריקנים, ובשנים שלאחר הפלישה האמריקנית ניהלו אנשיו מלחמת חורמה בכוחות הזרים ובצבא אפגניסטן, שנתמך על ידיהם. אולם אפילו איבה זו התעדנה בסופו של דבר: בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית הביעו בטליבאן לראשונה נכונות עקרונית לנהל עם ארצות הברית משא ומתן עקיף בתיווך קטרי, ומאז הלכו היחסים בין הצדדים ונורמלו. בשנה שעברה כבר ישבו אנשי הארגון לאותו שולחן עם נציגי הממשל האמריקני והסכימו: טליבאן לא יפגע עוד בכוחות אמריקנים, ובתמורה האחרונים ייסוגו מהמדינה ללא דיחוי.
במילים אחרות, הן יחסיו של ארגון טליבאן עם ארצות הברית והן מדיניות הפנים שלו מאותתים שאופיו משתנה. אפשר, קובע דיוב, כי "הארגון מבין טוב יותר את העולם ואת מפת הכוחות הבין־לאומית והאזורית בפרט, והדבר עשוי לקדמו לעבר צורת מחשבה שמתאימה להנהגת מדינה ולא לניהול ארגון ג'יהאד שחותר להכניע את העולם כולו". לא מדובר במפנה חסר תקדים, ואפילו בסוריה העכשווית עבר ארגון "חזית תחריר א־שאם" אותם התהליכים בדיוק. האחרון, לפנים שלוחת אל־קאעידה בסוריה, הפך בשנים האחרונות ממיליציית גרילה בעלת אידיאולוגיה טהרנית ומיליטנטית לתנועה פוליטית מבוססת ואחראית יחסית שמסוגלת לנהל מערכת בריתות אזורית, זוכה לתמיכתן של מדינות זרות, משלימה במידה מסוימת עם קיומה של ארצות הברית, ומנהלת את חיי התושבים המקומיים באופן שעדיין איננו מגיע לכדי אסון הומאניטארי.
ההבטחה ושברה: ארצות הברית באפגניסטן
דיוב כמובן איננו ממהר להצהיר שהשתלטות טליבאן על אפגניסטן היא סיבה למסיבה. אחרי הכול, ארצות הברית – על חיל המשלוח שלה באפגניסטן ועל התמיכה שהעניקה לממשלת גאני – היא בעיניו האחראית לכך שבעשרים השנים האחרונות "המדינה לא הייתה דיקטטורית, זכויותיה של האופוזיציה נשמרו בה, לנשים ניתנו זכויות רבות, ומכוח החוקה הן אף הגיעו ל־27 אחוזי ייצוג בפרלמנט". אולם עם זאת, מדובר בהישגים דלים וזניחים בהשוואה לצרכיה של אפגניסטן ולהבטחות האמריקניות. סוף סוף, המשטר בתמיכת אמריקה היה מושחת, כושל בכל הקשור לצמיחה ולפיתוח כלכליים וחלש מבחינה מדינית. בתום שני עשורים כבר ברור שהאשמה בכך היא ארצות הברית עצמה: היא לא נאבקה מספיק כדי לשמר את אחיזתה במדינה ולהותיר את טליבאן בשוליים, מרוחק ממרכזי ההשפעה הפוליטיים בקאבול, ובאופן כללי "לא ניסתה ליצור אומה אפגאנית כמו שהבטיחה, ולא ביססה משטר דמוקרטי יציב".
לא עוד אלא שדיוב מציין כי העובדה שארצות הברית לא הביאה דמוקרטיה לאפגניסטן ולא התעקשה להכניס להסכמיה עם טליבאן תנאים לגבי אופי השלטון העתידי במדינה איננה מקרה מצער סתם. מקבלי ההחלטות בוושינגטון, לפי טענות שהוא מביא, העדיפו להותיר את המוסדות הפוליטיים האפגאניים שבריריים ובלתי־כשירים וכך להבטיח שהמדינה תישאר מפולגת בין קבוצות חברתיות, דתיות ואידיאולוגיות שונות שנאבקות זו בזו באלימות על משאבים ועל כוח. זאת כדי להבטיח שכאשר ארצות הברית תחליט להסיג את כוחותיה מאפגניסטן, במדינה ייווצר ריק שיוליד מלחמת אזרחים אלימה, וכך אי־היציבות יזלוג אל המעצמות האזוריות שארצות הברית רוצה ברעתן כמו סין ורוסיה. זו איננה תיאוריית קשר מופרכת לחלוטין אם זוכרים שבשנות השמונים, עת נלחמו כוחות סובייטיים באפגניסטן במיליציות המוג'אהידין האסלאמיסטיות, ארצות הברית סיפקה לאחרונות נשק בעלות של מיליונים כדי שהן יחלישו את ברית המועצות, יתישו אותה בלחימה "בבוץ האפגאני", ולפי טענות שונות אף יביאו לקריסתה.
מכל מקום, וללא קשר למניעיה, האופן החד־צדדי וחסר האחריות שבו נוהלה הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן צפוי לדעת דיוב לתרום תרומה משלו לכישלון פרויקט הדמוקרטיזציה של אפגניסטן. ארצות הברית נחשפה בלהיטותה להימלט מהמדינה בכל מחיר, וכעת בטליבאן לא יחששו לרגע מתגובתה אם יחליטו לבטל את המוסדות הדמוקרטיים שהיא כוננה. מנגד, המחנה הפרו־אמריקני והפרו־דמוקרטי בפוליטיקה האפגאנית יחוש מאוים ללא גיבוי אמריקני, ולא יעז להיאבק בטליבאן כדי לקדם את ערכיו או לסמוך על אנשי הארגון אם יתנהל משא ומתן. כשארצות הברית חתמה עם טליבאן על הסכמי השלום, זוטות כגון אלה לא עניינו אותה; דאגתה הייתה נתונה רק לחלץ מטליבאן הבטחה שלא ינסה לפגוע באנשיה בעת הפינוי. אירוניה עצובה היא שאפילו אותו פינוי בהול הסתיים בפגיעה בכוחות אמריקניים ואיתם בעשרות רבות של אפגאנים. שוב הוכיח את עצמו המיתוס הקולוניאליסטי הוותיק שלפיו אפגניסטן היא "בית קברות לאימפריות", וכפי שמוסיף דיוב בצדק – גם לתושביה שלה.
למוחרת השתלטות טליבאן: מכאן אפשר רק לעלות
כך או אחרת, ארצות הברית נמצאת בדרכה החוצה מאפגניסטן ומאחוריה נותרה מדינה "לא־דמוקרטית וכושלת" להגדרתו של דיוב. אולם ייתכן שכעת מי שיוכל להעלות את אפגניסטן על פסים של יציבות, שגשוג כלכלי, דמוקרטיה ושלטון מתוקן הוא דווקא טליבאן. לדברי דיוב, דווקא ממרום גובהה של עמדת ההנהגה, טליבאן תראה כמה הכרחיות הן רפורמות כאלה.
דוגמה מובהקת להכרחיות הרפורמות מצויה בתחום הכלכלי. כיום, הכלכלה האפגאנית ניזונה משני מקורות הכנסה עיקריים – תרומות בין־לאומיות ויצוא של גידולי אופיום. שני אלה ממילא מספיקים רק בדוחק לקיים את כלכלת אפגניסטן הנחשלת, אלא שגם הם צפויים להידלדל תחת שלטון טליבאן: ההכנסה מתרומות צפויה להיחתך באופן משמעותי בשל חוסר הלגיטימיות העמוק של הארגון בקהילה הבין־לאומית, והיות שטליבאן אוסר על גידול סמים בשטחי שליטתו מסיבות דתיות – יצוא האופיום צפוי גם הוא לדעוך בשיעור ניכר.
מדובר בבשורות רעות, אולם הן עלולות לכפות על טליבאן צערים חיוביים: כדי למצוא חלופות, טליבאן יצטרך להוביל רפורמה כלכלית ולהשקיע בפיתוח של ענפי ייצור נוספים. בפרט יהא עליו להקצות מחדש קרקעות שמשמשות היום בתעשיית האופיום ולהכשיר מחדש את כוח האדם המתפרנס ממנה כדי שיתאימו לחקלאות מגוונת ובריאה יותר. לשם כך לא יוכל טליבאן להימנע ממהלכים פוליטיים קשים ולא־פופולאריים, בפרט במחוזות שבהם חקלאות האופיום היא מסורת ותיקה, ולשם כך הוא יהיה חייב לשבת לשולחן המשא ומתן עם נציגי המחוזות והשבטים השונים ולהסכים לבצע רפורמות ולתת ייצוג פוליטי שווה לכל פלחי האוכלוסייה. בקיצור, מסיבות פרגמאטיות לחלוטין טליבאן עשוי למצוא את עצמו מקדם את צורת השלטון המזוהה באפגניסטן עם הכישלון האמריקני, ולפעול לדמוקרטיזציה.
מדובר בצפרדע שלטליבאן לא יהיה קל לבלוע, כמובן, וממילא לא מדובר בתוכנית שהצלחתה מובטחת. באפגניסטן המפולגת, מזכיר דיוב, "קל להגיע לשלטון אולם קשה לשמר אותו". עם זאת, ארצות הברית, שקיוותה להחליש את טליבאן גם במחיר הגדלתה של אי־היציבות במדינה, נעלמה מהתמונה, וכעת יוכל טליבאן אולי לזכות בחופש פעולה רב יותר בניסיון לייצב את המדינה. ממילא התפוגגות ההגמוניה האמריקנית העבירה את אפגניסטן לספירת השפעתן של מעצמות אזוריות שמקוות לשמור אותה דווקא יציבה ואת טליבאן – חזק וריבוני. הללו למדו בשנים האחרונות לעבוד בשיתוף פעולה עם טליבאן, והלה יקר לכל אחת מהן מסיבותיה שלה.
כך, איראן מעוניינת להבטיח שטליבאן, תנועה סונית-פשטונית, נוהגת בסובלנות כלפי ה"הזארה", המיעוט השיעי דובר הפרסית באפגניסטן. רוסיה מצידה זקוקה לתמיכת טליבאן במאבק בתנועות האסלאם המיליטנטי הא־קומניסטי, שהתפשטותן במרכז אסיה מאיימת על ביטחון הפנים ברוסיה. פקיסטן מעוניינת להבטיח שטליבאן לא תסייע לארגונים הבדלניים הפשטונים בשטחה או תסכן את מתקני הנשק הגרעיני שלה השוכנים בסמוך לגבול אפגניסטן-פקיסטן. לבסוף, סין שמדכאת כיום באופן שיטתי ורחב היקף את המיעוט האויגורי הטורקי-מוסלמי שחי בשטחה, חוששת שקבוצות אתניות טורקיות מאפגניסטן יפעלו נגדה. לדידה, טליבאן חזק פירושו אפשרות רבה יותר לבלום יוזמות כאלה בשטח אפגניסטן. כל האחרונות מחזיקות גם באינטרסים כלכליים באפגניסטן, העשירה במרבצי מתכות יקרות, וסין בפרט זקוקה לשיתוף פעולה אפגאני בפרויקט השאפתני שלה לשיפור דרכי הסחר באסיה – "יוזמת החגורה והדרך".
עובדות אלה עשויות, לדברי דיוב, לתרום לייצוב כלכלת אפגניסטן תחת שלטון טליבאן ולעודד אותה לאמץ מדיניות פנים אחראית, שוחרת שלום, מכילה ודמוקרטית יותר. שמה של הדמוקרטיה אומנם נקשר עם האימפריאליזם האמריקני, והפך למילה גסה בחוגים הקרובים לטליבאן, אולם כעת דיוב מעריך כי לארגון לא יהיה מנוס מלהבין: "אפגניסטן זקוקה למשטר דמוקרטי בנוסח מערבי שיבטיח ייצוג לכל המחנות במדינה. דמוקרטיה אינה יכולה להיות שוב נחלת מדינות המערב בלבד. זוהי שיטת המשטר היחידה שמאפשרת לגשר על הפערים הפוליטיים בלי לגלוש למאבקים פנימיים אלימים". כבר בשעה שכתב דיוב את מאמרו, הוא לא היה מוכן להתחייב על כך שטליבאן יפנה לדמוקרטיה, יתכחש לאידיאולוגיה שלו ויגלה נכונות למשא ומתן עם הכוחות הפוליטיים השונים. אולם לדעתו זוהי הברירה היחידה שלא תוליך אותו לעבר מלחמת אזרחים נוספת ותבטיח "שבניגוד למאה ה־19 וה־20, המאה הנוכחית לא תהיה גם היא אבודה בעבור אפגניסטן".
מנגנוני טליבאן והמדינה האפגאנית: המציאות אינה מבשרת טובות
בפועל, למעלה מחודש חלף מאז פרסום מאמרו של דיוב; טליבאן שולט על אפגניסטן כולה זה שבועות אחדים, אולם טרם ברור אילו עקרונות יעצבו את מדיניות הפנים ואת יחסי החוץ שלו. לערפל זה תורמים, בין היתר, השינוי המהותי ברטוריקה של הארגון טרם עלייתו לשלטון ושלל הצהרותיו כי הוא מתחייב שלא לפגוע בפעולת מוסדות המדינה האפגאניים ולשמור על החירויות הפוליטיות ועל זכויות האדם. אין ספק שמידת אמינותן של הצהרות אלה היא שאלה הרת גורל לגבי חייהם של אזרחי אפגניסטן, בפרט לאחר שמרבית הגורמים במערכת הפוליטית האפגאנית שהיו עשויים להתנגד לשלטון טליבאן או לאזן את כוחו נעלמו כמעט בן לילה והותירו אותו בודד בהנהגה. קשה להכריע בוודאות, אולם תחקיר שערכה העיתונאית סברה אללה־סאבר מראה שבכל הקשור ליחסיו של טליבאן עם מוסדות המדינה ולמדיניותו בפועל בתחומי המוסר הציבורי והצניעות האסלאמיים – הצהרותיו האחרונות לחוד ומעשיו לחוד.
לכתחילה, מזכירה אללה־סאבר, אפגניסטן ממילא לא הייתה מדינה ליברלית במיוחד בכל הקשור לתקנות המוסר הציבורי. בשנת 1992 הוקמה בה "הלשכה לאכיפת עשיית הטוב ולמניעת הרע", מעין "משטרת צניעות" לפי חוקי השריעה האסלאמית שכדוגמתה קיימות גם במדינות מוסלמיות אחרות. היא המשיכה להתקיים תחת משטר טליבאן הראשון בין השנים 1996—2001, ולא בוטלה לאחר שהארגון מוגר ופינה את מקומו לממשלה בחסות אמריקנית. במרוצת השנים פוצלו סמכויותיה של אותה משטרת צניעות בין שלוש סוכנויות שונות של ממשלת אפגניסטן, בראשן "מנהלת המוסר הציבורי", ועד היום מועסקים בשירות המדינה האפגאנית עשרות פקידים שתפקידם "להיאבק בסטיות דתיות, להביא לדין את המופקרים ואת מושחתי המידות ולסכל ניסיונות לקלקל את הנוער, בין היתר באמצעות הפצת סמים ופורנוגרפיה". עם זאת, אף שמנהלת המוסר עשויה להצטייר כגוף דכאני מאיים, למעשה התמונה מורכבת יותר. לטענת "מפכ"ל משטרת הצניעות" האפגאני, אנשי מנהלת המוסר מבצעים את משימותיהם "בנועם וללא אלימות"; ולדברי עדים מקומיים, הם אינם מבצעים אותן כלל.
מכל מקום, העובדה שממשלת אפגניסטן איננה ליברלית במיוחד אין פירושה שהיא גרועה כמו טליבאן. למעשה, בעוד שהפעילות הממשלתית בתחום המוסר הציבורי הלכה ודעכה בשנים האחרונות, בטליבאן התחום רק הלך והתעצם. לאחר תבוסתו ב־2001, הארגון לא ויתר על אכיפת המוסר הציבורי והמשיך לאייש משטרת צניעות משלו, במקביל לזו שפעלה בשירות ממשלת אפגניסטן. בשנים הבאות תפסה הפונקציה – ששמה שונה בינתיים ל"לשכת הדעווה (דעווה היא הטפה דתית ו"החזרה בתשובה" באסלאם) וההכוונה" – מקום הולך וגדל במבנה הארגוני של התנועה. כיום אנשיה נוטלים חלק בקבלת ההחלטות האסטרטגיות ביותר בהנהגת טליבאן ומדבררים את מדיניות הארגון בנושאים רגישים וחשובים, והיא מחזיקה בכוחות חמושים משלה: עוד לפני נפילת קאבול לידי טליבאן בחודש האחרון הצהירו אנשי הלשכה כי תוך כמה חודשים ערקו לשורותיהם יותר מאלף עובדי מדינה אפגאנים, בתוכם שוטרים ואנשי צבא על ציודם ועל נשקם.
עוצמה אדירה זו משמשת את הלשכה לאכיפת המוסר הציבורי, בין היתר, אולם גם לכפייה אידיאולוגית ולדיכוי פוליטי. בפומבי אומנם אנשיה מצהירים שהם מתמקדים בקידום המוסר הציבורי באמצעות פעילות חינוכית ובהסברה. בפועל, עדויות ממחוזות אפגניסטן שכבר נפלו לידי טליבאן בעת עריכת התחקיר מלמדות שאותה "פעילות חינוכית והסברתית" דוגלת בגישה החינוכית "חושך שבטו שונא בנו". אחד המרואיינים סיפר שכמה מחבריו הוכו באלימות בידי אנשי הלשכה לאחר שנעצרו במחסום ובמכשירי הטלפון שלהם נמצאו קטעי מוזיקה. אחרים סיפרו שמי שנתפסו ברשות הרבים כשהם מפירים את כללי ההופעה שקבעה הלשכה – לנשים, לבוש המכסה את הגוף כולו מלבד העיניים ("בורקה"), ולגברים זקן לא־מגולח – מצאו את עצמם לא אחת סופגים מכות במקום, או נלקחים למשרדי הלשכה ועוברים בהם עינויים שונים ומשונים.
יתר על כן, במחוזות שבשליטת טליבאן אנשי הלשכה אינם מגבילים את עצמם לאכיפת המוסר האסלאמי, ועוסקים גם בכפיית האידיאולוגיה הפוליטית של התנועה על האוכלוסייה האפגאנית ובמניעת התארגנויות פוליטיות עממיות נגדה. זאת, בין היתר, תוך סחיטה באיומים של דמויות מפתח ציבוריות ושל אישים שנודעת להם השפעה במסגרת התצורות החברתיות והפוליטיות השונות שישנן במדינה – ראשי שבטים, אנשי דת, פקידי ממשלה, נכבדים וכיוצאים בזה. בטליבאן מבהירים לאחרונים כיצד עליהם לבצע את תפקידם ואילו עמדות עליהם לקדם כדי לשמור על יחסים טובים עם הארגון, או שמניחים להם לגלות זאת בעצמם באמצעות איומים, התנכלויות, הדחות לא־מנומקות וכדומה. במקרה של התנגדות עיקשת במיוחד, מספרים המרואיינים, טליבאן עשוי אף לדאוג שאותם סרבנים ייכלאו, ייעלמו סתם כך, או יחוסלו לאור יום.
אומנם, מציינת אללה־סאבר, טליבאן הצהיר לאחרונה באופן רשמי כי הוא שינה את פניו. אנשיו העידו, כאמור, כי יקפידו הפעם בזכויות הפרט של האפגאניות ושל האפגאנים וישמרו על פעולתם התקינה של מנגנוני המדינה שלא כבעבר. אלא שממצאיה של אללה־סאבר ברורים למדי: לאור התנהלות הארגון בשטחים שהוא תפס לאחרונה, ניכר כי יש לו תשתית אכיפה מתפקדת ויעילה שבכוחה להפעיל כפייה דתית, אידיאולוגית ופוליטית על אזרחי אפגניסטן – ושהוא איננו מהסס להשתמש בה. ימים יגידו, היא מסכמת, אם הארגון יעמוד בהבטחותיו האחרונות לאחר תפיסת השלטון, אם הוא יגלה אחריות מנהיגותית, ואם גרסתו המשודרגת אומנם תיטיב עם תושבי אפגניסטן יותר מאשר בעבר – או שההבטחות יישכחו וטליבאן ירסק בגסות את מוסדות המדינה האפגאניים ויחליף אותם במוסדותיו, עד כדי פתיחת פרק חדש של דיכוי בתולדות אפגניסטן.
אלה אפשרויות סבירות, ללא ספק. מחד גיסא, חמש שנות שלטון טליבאן הראשון הראו שבתוך זמן קצר הוא מסוגל לפורר את מוסדותיה הרעועים גם ככה של הפוליטיקה האפגאנית ולהחליפם בטרור רצחני ובכפייה אידיאולוגית שהפכה לשם דבר. ייתכן גם שבארגון למדו את הלקח מאותן שנים, ועתה מבינים שם שהפרה שיטתית של זכויות אדם וניהול של חיי אוכלוסייה ללא מוסדות מדינה יציבים, עצמאיים והוגנים – לעולם לא יוכלו לאפשר להם להמשיך לאחוז בשלטון לאורך זמן. אפשרות נוספת היא שטליבאן יחליט לוותר על הכבוד: כבר היו מי שגילו בעבר שמשימת ההנהגה הלאומית עשויה שלא להתאים למיליציות אידיאולוגיות חדורות מוטיבציה ומשוללות ניסיון בניהול חיי יום־יום ובשלטון על אזרחים. ייתכן אפוא שטליבאן יבחר שלא להפריע את פעילותה התקינה של המדינה האפגאנית, ובלבד שיתאפשר לו לפעול בחופשיות לקידום מטרותיו האסטרטגיות משטח אפגניסטן. בנקודה זו, קשה לקבוע בוודאות.
אלא שלמעשה, טליבאן עשוי לשלב בין האפשרויות. בהתנהלותו מול האוכלוסייה בשטחים שעליהם השתלט הוא פעל באופן דומה: לא ויתר על השליטה במוסדות המדינה ובמנגנוניה ולא נסוג מן האידיאולוגיה הקיצונית ומהיומרה לאכוף אותה בחיי היום־יום של אזרחי המדינה, אולם לא מוטט אותם, אלא רק הפעיל אותם מאחורי הקלעים. לא מן הנמנע שטליבאן יותיר את מנגנוני המדינה על כנם, אולם ייאלץ אותם ליישם את מדיניותו בכלים אלימים כמו התנקשויות, איומים, טרור ומינוי נאמנים ומשתפי פעולה לעמדות מפתח – בדיוק לפי דוגמת הטרור החשאי והשלטון דה־פקטו של משמרות המהפכה האסלאמית למוחרת המהפכה באיראן ב־1979.
כך, תוך מידה מזערית של חיכוכים ישירים בינו לבין האוכלוסייה המקומית, טליבאן יוכל לאכוף את מדיניותו באפגניסטן בשעה שחמתם של האפגאנים המדוכאים איננה מופנית כלפיו אלא כלפי אותם פקידי מדינה שאל גבם מכוון קנה האקדח שלו. בתרחיש כזה יוכל הארגון לאחוז ברסן השלטון לאורך שנים בלי להתיש את עצמו בחיכוכים עם האוכלוסייה המקומית, ואבוי למנוצחים. ימים יגידו, כאמור, אולם למען תושבי אפגניסטן נותר לקוות שבשנים הקרובות הם לא יגלו שוב שמעורבות זרה בענייניה של אפגניסטן היא הרסנית, ושהפירות שהיא הצמיחה באדמת אפגניסטן הם הרסניים לא פחות.
