התחזקותו של משטר אסד על חשבון האופוזיציה הסורית ודאע"ש הביאה לשינוי השיח הבינלאומי על סוריה, עם דגש גובר על שיקומה לאחר סיום המלחמה. ההערכות הנמוכות ביותר של עלות השיקום עומדות על כ-200 מיליארד דולר – פי ארבעים מהתקציב השנתי של המשטר בדמשק.
אין למשטר הסורי או לאיראן ורוסיה, המבטיחות את הישרדותו, את היכולת או הרצון לממן את שיקומה של סוריה. מצד אחר, מדינות המערב והמפרץ, שהזרימו מיליארדים לשיקום דרום לבנון ועזה, אינן מוכנות לתרום את הסכומים הנחוצים כל עוד אסד בשלטון. סוריה עומדת בשנים הקרובות בפני נחשלות וכלכלה הרוסה, על אף שמשטר אסד – האחראי העיקרי לחורבן – צפוי להשיג רווח פוליטי מתהליך השיקום, המנוצל לקיבוע מציאות דמוגרפית וכלכלית המיטיבה עם מקורבי המשטר.
היקף ההרס בסוריה הוא עצום: המשטר החריב עיירות ושכונות שלמות, והלחימה פגעה בתשתיות, מוסדות ציבוריים, מפעלים וחנויות. מחקר של הבנק העולמי הראה כי בעשר ערים מרכזיות בסוריה נפגעו 27% מהבתים ו-7% נחרבו כליל, ומחצית מבתי הספר והמרכזים הרפואיים בשמונה מחוזות בסוריה נפגעו.
יותר מחצי מאזרחי סוריה נעקרו מבתיהם עקב המלחמה, ולרבים אין בתים לחזור אליהם. בין 2011 ל-2016 צנח התמ"ג הסורי ב-65%, על אף שעיקר הנזק לכלכלה לא נגרם כתוצאה מההרס הפיזי אלא בשל עקירה והגירה, הפסקת ההשקעות, ניתוק קשרים כלכליים ופגיעה בעסקים. בשנת 2015 עמד שיעור האבטלה על כ-53% (78% אבטלה בקרב צעירים), וכ-60% מהסורים חיים בעוני קיצוני.
העיר חומס, 2016 (סרטון RussiaWorks)
חרף ההשלכות ההרסניות של המלחמה, מבחינת המשטר הסורי, שהציב את שרידותו בראש סולם העדיפויות, תהליך השיקום מאפשר הזדמנויות פוליטיות וכלכליות. המשטר כבר פועל כדי למנוע את חזרתן של אוכלוסיות הנתפסות כלא-נאמנות לשכונות ולעיירות סוניות, שנשלטו על ידי המורדים ונכבשו על ידי המשטר, ותומכי המשטר משתלטים על הבתים הנטושים. בשנת 2016 פרסם המשטר צו לפיו כל מסמכי הבעלות על נדל"ן יעברו דיגיטציה. רק אנשים בעלי גישה פיזית למשרדי הממשל – כלומר, מי שחיו ב-2016 באזורים שבשליטת המשטר, יכולים לוודא כי הנכסים שבבעלותם אכן רשומים בטאבו. בנוסף, בשנת 2012 החל המשטר להשתמש בבתי משפט צבאיים כדי לכלוא ולהוציא להורג "טרוריסטים" מתנגדי משטר ולהחרים את רכושם.
בשנים שקדמו להתקוממות בסוריה התגוררו כ-40% מהאזרחים במבנים שהוקמו ללא אישורי בנייה, רובם בשכונות עוני ובפרברים בפאתי הערים הגדולות – דמשק, חלב, חַמַאה וחומס, אליהן היגרו כפריים רבים בשל קריסת החקלאות וגידול המקנה. בשכונות מסוימות באזורים הללו חיים בעיקר בני העדה העלווית השלטת (כגון מזה 86 ועש אל-ורור בדמשק), נוצרים ודרוזים (ג'רמאנא ליד דמשק) ובני העדה הסונית (משעא אל-ארבעין בחמאה, בסאתין אל-ראזי ומזה בדמשק).
גם באזורים שלא התרחשה בהם לחימה ניצל המשטר את ההתקוממות כדי להחריב את השכונות הסוניות הנתפסות כלא-נאמנות. התירוץ היה כי מדובר בהרס שגרתי של בנייה בלתי חוקית, אולם כל השכונות שהוחרבו היו בעלות רוב סוני. באזורים אלו, ובחלק מהשכונות שהוחרבו על ידי המשטר במסגרת הלחימה, כמו באבא עמר וג'ובר בחומס, מקדם המשטר כעת פרויקטים נדל"ניים יוקרתיים, בהם מעורבים אנשי עסקים המקורבים למשטר.
פרויקטים אלו התאפשרו הודות לצו 66 שפרסם המשטר בשנת 2012 ובו נקבע כי אזורים שבהם נעשתה בנייה בלתי חוקית יעברו "פיתוח מחדש". התושבים הקודמים, שחלקם גורש מהבתים בשנתיים האחרונות עם הגעת הדחפורים, לא פוצו. חלק ממיזמי היוקרה קודמו על ידי המשטר טרם תחילת ההתקוממות, אך נתקלו בהתנגדות התושבים. כיום, הלחימה והמנוסה של רבים מהתושבים מקלות על המשטר לקדם פרויקטים אלו.
לצורך גיוס ההשקעות קידם המשטר מספר חוקים וצווים נוספים המקלים על השקעה בנדל"ן שבבעלות המדינה, בין אם באדמות מדינה או באדמות שהוחרמו על ידה מתושבים שברחו או גורשו. חוקים אלו מקלים על הליכי הפקעת האדמות ומגדילים את רווחיות ההשקעות בתחום, כיון שהמשקיעים אינם נדרשים לשלם מס על רווחיהם. המשאבים המוגבלים העומדים לרשות משטר אסד כיום מופנים למימון מיזמי יוקרה כאלו.
לא רק מיליונרים המקורבים למשטר נהנים מפירות המלחמה אלא גם רוסיה ואיראן, שהסיוע הצבאי והפיננסי שהגישו מנע את הפלתו של משטר אסד. שתי המדינות מתמודדות עם קשיים כלכליים משלהן, ולכן מעוניינות בקידום פרויקטים רווחיים. לסוריה, עם זאת, אין הרבה מה להציע בשל דלות במשאבי טבע ועוני שהפך לנחלת רובה המכריע של האוכלוסייה. בשל כך, החוזים שנחתמו עד כה בין דמשק לטהראן ומוסקבה נוגעים למשאבי הטבע המוגבלים של סוריה – פיתוח מאגרי פוספטים, שדות גז ונפט, ושירותים בסיסיים שגם העניים ביותר צורכים, כגון חשמל ורשתות טלפוניה סלולרית.
סרטון הדמיה של פרויקט היוקרה שייבנה במקום שכונת בסאתין אל-ראזי בדמשק, שתושביה גורשו מבתיהם
מדינות וגופים שבאופן מסורתי מממנים את שיקומם של אזורים לאחר לחימה, לרבות מדינות אירופה, האו"ם, ארצות הברית ומדינות המפרץ, אינם צפויים להשקיע בשיקום סוריה כל עוד אסד בשלטון. המשטר הסורי מרושש לאחר שצבר חובות עצומים במהלך המלחמה. חברות בינלאומיות לא עתידות לנהור לסוריה בשל השחיתות שפשתה בכל ובשל מצבן הירוד של התשתיות לאחר שנים של מלחמה.
המשמעות היא כי שיקום סוריה יהיה איטי וחלקי בלבד, ילווה בהחרמת קניין המונית, ויתגמל את המקורבים למשטר כך שיגדיל באופן דרסטי את הפערים הכלכליים בסוריה. כזכור, תהליך זה היה אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ ההתקוממות הסורית ב-2011.
