הסרט התיעודי "סיפור אהבה סורי" (A Syrian Love Story) עוקב אחר משפחה סורית המתפוררת לגורמיה, בד בבד עם ההתערערות המתמשכת של מדינתה. אבל הוא גם מראה שעדיין מוקדם להספיד את סוריה ושיש עדיין מי שמוכנים לתת את חייהם למענה.
הסרט נפתח בביקור של הבמאי, שון מקאליסטר, כתייר בעיר העתיקה תדמור כשנה וחצי לפני "האביב הערבי". בפני התיירים הזרים, הכוללים בעיקר עיתונאים, מוצגת סוריה כ"ערש הציביליזציות" והמארחים יוצאים מגדרם כדי להנעים את ביקורם בה. פוליטיקה הס מלהזכיר. "מדוע אתה מחפש משהו שלילי?" שואלת אחת המקומיות את הבמאי כאשר הוא מברר האם יש סיפור טוב, כלומר אמיתי, שהוא יכול לעשות עליו סרט בסוריה. זאת משום שהבמאי יודע היטב שבתדמור יש לא רק עתיקות (שחלקם ייהרס מאוחר יותר בידי דאע"ש) אלא גם כלא ידוע לשמצה שבו כלואים אסירים פוליטיים. "מדוע אתה מחפש משהו שלילי?" מירי רגב לא הייתה מנסחת זאת טוב יותר.
אך עד מהרה מוצא הבמאי סיפור. עומר דאוד וראגדה חסן, הוא פלסטיני והיא סורית מטרטוס, עלווית במוצאה, נפגשו בכלא הסורי שבו היו שניהם עצורים, והצליחו לתקשר זה עם זה דרך הקיר המשותף של תאיהם ואף להתאהב. עומר השתחרר בינתיים אבל ראגדה עדיין בכלא. בינתיים נישאו בני הזוג ונולדו להם מספר ילדים. שיחות הטלפון הקצרות בין ראגדה הכלואה לבין ילדיה הקטנים מכמירות לב. בשלב מסוים היא מסבירה להם שאינה יכולה להגיע אליהם משום שלא הצליחה לתפוס אוטובוס. מצד שני, איך מסבירים לילד שאמם היא אסירה פוליטית?
ואז מגיע "האביב הערבי", ומשטרו של הנשיא בשאר אל-אסד (שדמותו ניבטת מכל פינה בסוריה), כמחווה קצרת-מועד, מאפשר לחלק מן האסירים הפוליטיים, ובהם גם ראגדה, לצאת לחופשי. אבל ראגדה לא באמת משתחררת מן הכלא: אותותיו ניכרים בה, והניגוד בין פניה המחייכות בתמונות ישנות של בני הזוג, לבין מצבה הפיזי והנפשי הרעוע בעקבות השחרור, מזדקר לעין.
בינתיים סוריה מתחילה לבעור. ההפגנות, שבתחילה אינן אלימות, נענות בתגובה תקיפה מצד אנשי כוחות הביטחון הסוריים, שאף עוצרים חלק מבני המשפחה. דמשק, שבה התמקמה המשפחה לאחר שחרורה של ראגדה מן הכלא, אינה מקום בטוח עוד. בשלב מסוים גם נעצר במאי הסרט, מקאליסטר, כנראה כדי לאותת לחבריו הסורים, מתנגדי המשטר, על הצפוי להם אם ימשיכו במריים.
באופן אירוני, בני המשפחה מוצאים מקלט דווקא במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ, שבו שורה העליבות. אבל גם שם מסוכן, ובני המשפחה נאלצים לעקור ללבנון השכנה. הם הופכים לפליטים. עבור עומר, שמשפחתו גורשה מישראל/פלסטין, זו כבר חוויה שנייה מסוג זה.
אך ראגדה, שלא נרתעה מלצאת נגד המשטר הסורי לפני פרוץ "האביב הערבי", אינה מוותרת גם כעת. הריחוק הפיזי שלה מן המולדת, אף שזו הולכת ושוקעת בתוך סכסוך דמים, אינו נותן לה מנוח והיא מחליטה לעזוב את משפחתה ולשוב לסוריה. מכיוון שעומר אינו אזרח סורי הבעיה שלו ושל הבנים חריפה במיוחד: בלעדי האֵם לא יוכלו לעזוב למערב ולקבל בו מעמד של פליטים.
ראגדה שבה לבסוף ללבנון והמשפחה עוזבת לצרפת ומוצאת בה מקלט. הבנים משתלבים במולדת החדשה ומתחברים עם מקומיים ועם סורים, אף הם פליטים. דרך חבריהם החדשים נודע לבנים שמספר מחבריהם ממחנה אל-ירמוכ נהרגו במלחמת האזרחים, חלקם באופן ברוטלי. בין אלה הייתה גם בחורה צעירה, תומכת של המשטר דווקא, שאחד הבנים היה מאוהב בה.
אך לראגדה אין שקט ואין שלווה. היא רחוקה ממולדתה, סוריה, הנמצאת בשעתה הקשה ביותר, ואף שיש לה בעל ומשפחה הזקוקים לה, וגם מעמד רשמי של פליט, הרגש הפטריוטי – שאין בו טיפה אחת של זיוף – אינו מאפשר לה לשבת על סיר הבשר. ייסוריה של ראגדה, הנקרעת בין המולדת ובין המשפחה, מוצגים בסרט במלוא חריפותם. בשלב מסוים היא אף מנסה לשלוח יד בנפשה. מצבה משפיע קשות על בני משפחתה. היא מעשנת ושותה, וכך גם בעלה, עומר, המרגיש עזוב ונבגד ולבסוף מוצא לו בת-זוג אחרת. הדבר אינו מוסיף, כמובן, למצבו הרעוע של התא המשפחתי.
ראגדה בוחרת לבסוף להמשיך ולפעול למען שינוי בסוריה, גם במחיר של ניתוק ממשפחתה. היא מתמקמת בתורכיה ומסייעת לארגוני המורדים הפועלים שם נגד המשטר הסורי. האהבה שהצליחה לגבור על קירות הכלא איננה עוד, אבל אהבת המולדת חיה ובועטת. סוריה מדממת אבל הרעיון לא מת. יש עדיין מי שמוכנים למסור את חייהם למענו.
