ממשלות עושות תמיד את הדבר הנכון אחרי שמיצו את כל האפשרויות האחרות, אמר אבא אבן. ואכן, לא אחת מקבלות ממשלות החלטות טפשיות וקצרות-ראות שחוזרות ונושכות אותן באחוריים. אבל לעתים נדירות אפשר לראות קשר כה ישיר בין החלטות מדיניות מביכות לבין התשלום עליהן כמו במקרה של טורקיה ודאע"ש.
תחילתו של הסיפור בימי ההפגנות הגדולות נגד שלטונו של בשאר אסד. אחרי ניסיון כושל לשכנע את אסד להוביל מהלך של שינוי, החליטה ההנהגה הטורקית לתמוך בארגונים הפועלים להפילו. התמיכה נעשתה תחילה בחשאי, ובמידה רבה באמצעות ארגונים אסלאמיים, כמו IHH, "הארגון לסעד הומניטארי," (שהוביל גם את משט המרמרה לעזה). מטבע הדברים התחברו הארגונים הללו למורדים הדתיים יותר, ובמהרה נוצר קשר עם הקבוצות שמהן צמחו ג'בהת א-נוסרה ודאע"ש.
בעיני הממשלה הטורקית, השואפת להשליט תפיסה אסלאמיסטית על המדינה, הללו נתפסו כקבוצות חיוביות, ותויגו כדומות לארגון חמאס שטורקיה תומכת בו. ארדואן ודאווטולו האמינו שמטרותיהן המוגבלות של הקבוצות האסלאמיסטיות הן להפיל את שלטון אסד ולקיים שלטון דומה לזה של מפלגת הצדק והפיתוח. לאור זאת נקטו מדיניות של סיוע בכמה רמות. הראשונה הייתה פסיבית – מתן אפשרות לחברי הארגון להגיע לשטח הטורקי לצורך אספקה וגיוס, והעלמת עין מזרימת מתנדבים טורקים וזרים דרך הטריטוריה הטורקית לסוריה. השנייה הייתה הומניטארית – אשפוז לוחמים פצועים והעברת מזון ולוגיסטיקה. השלישית הייתה צבאית – העברת נשק ואמצעי לחימה למורדים בארגונים הללו.
בינואר 2014 החליטה קבוצה של מפקדים בכירים בצבא הטורקי, שככל הנראה התנגדה למהלך, לעצור העברת נשק לסוריה, שנתפסה כבלתי-חוקית, ולחקור את העניין. המשאיות אכן נעצרו ותכולתן נבדקה, אולם במהירות הטילה המדינה איפול על הנושא כולו וטענה שמדובר בסיוע הומניטארי. בהמשך הועמדו לדין ופוטרו כל הקצינים ואנשי מערכת המשפט שטיפלו בנושא, ועיתונאים שניסו לחשוף את הפרשיה נשלחו לכלא. ממה שנחשף עד כה ברור שהנשק הועבר לארגוני מורדים אסלאמיסטיים כדאע"ש וג'בהת א-נוסרה.
בינתיים הלכו הארגונים הללו וביססו את מעמדם בתוך טורקיה – גיוס מתנדבים ושליחתם חזרה, יצירת בסיס של פעילי טרור בתוך המדינה, והעברת נשק וחומרי נפץ חזרה לטורקיה. הממשלה תמכה בהם בחשאי במלחמתם נגד הכורדים בכובאני, ויש אף טענות לא מאומתות על כך שידעה על פעולות הטרור הצפויות בסורוץ' ובאנקרה, והעלימה עין, כי הפיצוצים תאמו את מדיניותה נגד הכורדים ומפלגות האופוזיציה.
במקביל עמדה טורקיה בלחץ קשה של ארצות הברית ושל נאט"ו להפסיק לסייע למורדים האסלאמיסטיים, ובמקום זאת לסייע לכוחות הקואליציה הפועלים נגדם. עד אמצע 2015 הטורקים סירבו לכך, אולם אז פתחו במלחמת חורמה בכורדים בסוריה ומחתרת ה-PKK. אנשי האסטרטגיה הטורקים הבינו שעליהם להפציץ ריכוזי מחתרת ומחנות כורדיים מחוץ לגבולות טורקיה, אולם מכיוון שהכוח האווירי הדומיננטי באזור היה אמריקאי, היה עליהם להשיג את הסכמתה של ארצות הברית לגיחות לתוך שטח סוריה. בצר להם הסכימו ביולי 2015 לעסקה שהציעו האמריקאים: אישור לתקיפות טורקיות על המחתרת בסוריה ובעיראק, תמורת הסכמה טורקית לשימוש בבסיס אינג'ירליק שבמזרח טורקיה להתקפות על דאע"ש. בועטים וצורחים נאלצו הטורקים גם להסכים לשימוש במטוסיהם לצורך התקפות על דאע"ש.
בנקודה זו החל המצב להתהפך ולצאת משליטה. אנשי דאע"ש, הנלחצים מכל הכיוונים, סימנו גם את טורקיה כאויב, ומכיוון שכבר הקימו בתוכה תשתית טרור אקטיבית ומסועפת, שלא הייתה במעקב של המשטר במשך זמן רב, יכלו לפגוע כמעט בכל מטרה שחפצו. העובדה שבתוך טורקיה יש היום כשלושה או ארבעה מיליוני פליטים סורים, שחלקם (הקטן) תומך בדאע"ש, מקנה להם גם יכולת לוגיסטית ואוכלוסייה אוהדת.
מערכת הביטחון הטורקית מתעוררת לאט. החורים נסגרים, המעבר החופשי של מתנדבים לדאע"ש דרך הגבול הולך ונחסם והסיוע פסק לחלוטין. אולם אפילו עכשיו יש נטייה במסדרונות השלטון באנקרה לקיים דיאלוג כלשהו עם הארגון הקיצוני. כך למשל מתנגדים הטורקים למהלך הכורדי של כיבוש כל אזור הגבול בין סוריה לטורקיה, בין השאר מכיוון שכיבוש כזה ייצור נתק יבשתי בין בירת דאע"ש, רקה, לבין הגבול הטורקי. יידרשו כנראה פעולות טרור נוספות בטרם יתעשתו בטורקיה ויבינו סופית שדאע"ש, ולא הכורדים, הוא האויב העיקרי.
