בקיץ 2014 דומה היה שאיראן נמצאת בכל מקום במזרח התיכון. מיליציות שיעיות בהנהגתה השתתפו בלחימה בתוך עיראק וראש הממשלה העיראקית נורי אל-מאלכי רקד לצלילי חלילה, משמרות המהפכה האיראנים ניהלו את המלחמה נגד המורדים בסוריה ובשאר אל-אסד פעל על פי הוראותיהם. יחסיה של איראן עם טורקיה הלכו והתהדקו על אף היריבות ביניהן במאבק השיעי-סוני, וכוחות החות'ים בתימן, הפועלים בסיוע איראני ניכר, הלכו והתחזקו. פרשנים זיהו השפעה איראנית מתחזקת גם במפרץ הפרסי, במזרח סעודיה ואפילו במצרים.
החשש מפני ה"סהר השיעי," מונח שהועלה לראשונה כבר ב-2004 על ידי עבדאללה מלך ירדן, קרם לפתע עור וגידים. איראן ניצלה את האזורים שבהם יש אוכלוסייה שיעית גדולה והעדר שליטה פוליטית ברורה כדי להשיג דריסת רגל ולהפכם לאזורי השפעה שלה.
זה לא היה מקרי. כוחות הצבא האמריקאי הסתבכו בעיראק וממשל אובמה החליט לצמצם נוכחות בזירה המזרח-תיכונית, ובעולם הערבי נוצר ואקום פוליטי גדול בעקבות אירועי האביב הערבי. איראן זיהתה בכל אלה את נקודת המפנה שייחלה לה כבר מאז המהפכה האסלאמית ב-1979: הסיכוי לייצא את המהפכה ולהפוך למעצמה רבת השפעה במרחב המזרח-תיכוני. המערך הצבאי שלה, בהנהגת כוח אל-קודס, נפרש בכל האזורים הללו, ולעיתים נראה כאילו קאסם סולימאני נמצא בכל מקום – בחזית מול דאע"ש בעיראק ובסוריה, בניהול המערכה מול המורדים האחרים בצפון סוריה וברמת הגולן, ואפילו בקשר עם החות'ים בתימן.
המהלך האיראני הנועז פגע עוד יותר במעמדה של ארצות הברית באזור, ויותר מכך, סימן סיכון גובר והולך לבטחונה של ישראל. רצף טריטוריאלי פתוח מטהראן עד ביירות עלול היה להעמיד את ישראל במצב קשה ואף להחיות את החזית המזרחית שהתאיידה עם התפרקותן של עיראק וסוריה.
אולם מספר גורמים חברו כדי להכשיל את המהלך, ומחקריהם של כמה מחברי הפורום לחשיבה אזורית מצביעים על בעיות במספר נקודות מפתח. במאמר זה נתמקד בכמה מהן: סוריה, עיראק, טורקיה, והזירה הפנימית באיראן.
זמן קצר אחרי שהחלו פעולות המורדים נגד בשאר אל-אסד במהלך 2011 התברר שצבא סוריה אינו ערוך להתמודד עם המרד. המשטר איבד שטחים בקצב גובר והולך בצפון המדינה, באזורי המחיה הכורדיים, באזורי חלב וחומס, באזור המדבר והג'זירה ובאזורי הגולן והבשן. בצר להם פנו הסורים לעמיתיהם האיראנים וביקשו סיוע דחוף שאכן הגיע בכמה אופנים – הנחיה מפורשת לחזבאללה להשתתף בלחימה, יועצי משמרות המהפכה שנשלחו לצבא הסורי, מיליציות שיעיות שונות שגויסו על ידי האיראנים, וכמובן הרבה כסף ונשק. אולם על אף ההשקעה המסיבית לא הצליחה איראן לדכא את המרד, והישגי כוחותיה בקרקע היו מעטים. מדינת אסד המשיכה לדמם בקצב מהיר.
בספטמבר 2015 החליט אסד לשנות טקטיקה, והזמין את רוסיה להתערב במלחמה ולהשיב לו את השליטה בארצו. בקשתו השתלבה היטב ברצונה של רוסיה לשוב וליצור אזור השפעה במזרח-התיכון, לחזק את נוכחותה הצבאית, ולחסל את ארגוני המורדים הסונים שהלכו והתמלאו במוסלמים צ'רקסים, צ'צ'נים, מרכז-אסייתיים ורוסים המאיימים על בטחונה של רוסיה עצמה.
הסכמתם של הרוסים שינתה את פני המערכה. תוך זמן קצר הצליחו כוחות אסד ובעלי בריתם לצמצם את השטחים שבשליטת המורדים, לקדם את כיבוש חלב וחומס, ולכווץ את דאע"ש למובלעות באזור הג'זירה ודיר א-זור. במקביל הם קבעו מי יוכל לטוס והיכן, הגדירו את האזורים בהם יתנהלו קרבות, ואף סיכמו עם ישראל מתי וכיצד מותר לה להפציץ את העברת הנשק לחזבאללה. היום, בתום המהלך, ברור לגמרי שרוסיה מנהלת את סוריה של אסד ואיראן נדחקה, במקרה הטוב, למקום שני. הרוסים מתירים כמובן לאיראנים ולחזבאללה לפעול, אולם רק על פי הנחיותיהם.
כאשר החליף חיידר אל-עבאדי את אל-מאלכי בתפקיד ראש ממשלת עיראק איש לא העריך שהמהלך מסמן שינוי גדול במצב; פוליטיקאי עדתי שיעי אחד מחליף את משנהו. אולם אל-עבאדי הפתיע. בשנתיים וחצי שעברו מאז הוא בנה מחדש את הצבא העיראקי ככוח תוקף, חיזק את שליטתו באזורים הסוניים של המדינה ויצר קשרים טובים עם מנהיגיהם, הצליח למנוע את התנתקות החבל הכורדי מעיראק ותוך כדי כך צמצם מאד את המעורבות האיראנית במדינה.
ייתכן שנקודת המפנה הייתה המבצע לכיבוש תכרית מדאע"ש באביב 2015. אל-עבאדי הגיע למסקנה שהניהול האיראני של הקרב אינו יעיל, וייתכן אף שהאיראנים מעכבים בכוונה את ההשתלטות כדי להמשיך ולהשפיע לאורך זמן. בתיאום עם ארצות הברית הורחקו האיראנים מניהול הקרב והעיר שוחררה בידי הצבא העיראקי בתיאום עם הצבא האמריקאי.
מאז הולך ומצטמצם תפקידה של איראן בניהול הלוחמה, והמיליציות השיעיות הידועות בשם "אל-חשד אל-שעבי" (ההתגייסות העממית), שהיו נציגיה של איראן במלחמתה של עיראק נגד דאע"ש, נדחקו לתפקיד צדדי בקרב לשחרור מוסול וצפון עיראק.
במקביל התחוללו מספר שינויים פוליטיים משמעותיים: מנהיגי החבל הכורדי (סונים ברובם) קיבלו החלטה שלא לפרוש מעיראק, והמדינה שוב מתגבשת כמדינה מאוחדת. עיראק מחזקת את קשריה עם המדינות הסוניות, ובראשן ערב הסעודית, כמשקל נגד להשפעתה של איראן. הרפובליקה האסלאמית חזרה שוב לממדיה הטבעיים – שכנה חזקה אמנם, אבל ודאי לא בעלת הבית.
כמעצמה הצבאית הסונית הגדולה באזור, טורקיה הייתה עוד בתקופה העות'מאנית יריבתה הגדולה של איראן באזור הסהר הפורה, ובין השתיים התחוללו מלחמות רבות על השליטה בו. תחת שלטונו של ארדואן ראתה טורקיה את המשרק הערבי כשטח השפעה כמעט בלעדי שלה ופעלה נמרצות כדי להפוך לכוח הפוליטי העיקרי בו. השלטון הטורקי השליך את כובד משקלו הפוליטי באזור והשקיע כספים רבים בטיפוח כלכלתו והקשר לטורקיה. אולם כאשר החלו המהומות באזור בתחילת העשור הנוכחי החלה טורקיה לסגת ממנו, ובמקרים מסוימים נבעטה החוצה. כך היה במשטרו של בשאר אל-אסד בסוריה, כך בעיראק של אל-מאלכי וכך במצרים תחת שלטונו של אל-סיסי.
במקביל התחוללה דרמה נוספת ביחסים בין טורקיה לאיראן. כאשר הוטלו על איראן סנקציות רחבות היקף זיהו מנהיגיה את טורקיה כמדינה שתוכל לסייע במאבק נגד הסנקציות הללו. האיראנים השקיעו כספים רבים ב"קניית" הצמרת הפוליטית הטורקית. מילארדים רבים הועברו לארדואן, לשרי ממשלתו ולראשי מערך הכלכלה, ובתמורה סייעו הטורקים לאיראנים להקים חברות קש ולרכוש טונות רבות של זהב כדי לעקוף את הסנקציות. כתוצאה מכך, ואולי מחשש שהשחיתות תיחשף, נטתה הצמרת הטורקית בשנים האחרונות לשתף פעולה עם טהראן ולהמנע מחיכוך ישיר בין המדינות.
אולם בשנה האחרונה, כאשר הכסף הפסיק לזרום, החלו הטורקים לגלות שוב עניין אקטיבי במתחולל מעבר לגבולם הדרומי. הפלישה הטורקית לצפון סוריה היא אינדיקציה אחת לכך, ולצד זה ניכר גם שיפור הדרגתי ביחסים בין טורקיה לעיראק, בעיקר בעקבות הניסיון להניף את הדגל של האזור הכורדי על העיר כרכוכ שיש בה מיעוט תורכמני גדול. ייתכן שגם כאן מסתמן ציר חדש שיאתגר את הציר הישן שבין בגדאד ודמשק לטהראן.
גם בתוך הרפובליקה האסלאמית של איראן אפשר לזהות תהליכים החותרים נגד מדיניות ה"סהר השיעי". כבר בספטמבר 2015 כתב אינטלקטואל מוביל במדינה, פרופ' סאדק זיבאכלאם מאוניברסיטת טהראן, מכתב לשר החוץ זריף שבו מחה על התמיכה האיראנית ברודן הסורי, הגורמת לפגיעה קשה במעמדה של איראן בקרב הציבור הערבי. לאחרונה נראה כי גם משברים סביבתיים באיראן נקשרים למחאה על מעורבותה בסוריה.
בשנים האחרונות, כתוצאה ממשטר הסנקציות שממנו סבלה איראן עד לפני שנה, מניהול כלכלי בעייתי ומהירידה הדרסטית במחירי הנפט, מצבה הכלכלי של הרפובליקה האסלאמית קשה הרבה יותר. ההשקעה המסיבית שלה במלחמות האזור מצמצת עוד יותר את יכולתה להשקיע בכלכלתה ובצמיחתה. בפני שליטי איראן עומדת דילמה קשה. מצד אחד הם מחשיבים מאד את המהלך ה"שיעי" האזורי, וייתכן שהם עדיין מצויים תחת הרושם כי הוא מתקדם היטב. מן הצד האחר – ככל שימעטו להשקיע בפיתוח כלכלתם, בחינוך ובקידום האוכלוסייה, כן יקשה עליהם בעתיד להמשיך ולקיים את המערך הכבד שהם מנסים לבנות בעולם הערבי.
לסיכום, מספר גורמים חברו והביאו לדעיכתו של ה"סהר השיעי", אולם נראה כי החשוב ביניהם הוא כשלונה של איראן להרים תרומה משמעותית להכרעה בזירות בהן פעלה. בסוריה, משהסתבר למשטר שאיראן אינה מסוגלת להכריע את המורדים, אסד פתח את השערים להגמוניה רוסית. בעיראק, משהסתבר לאל-עבאדי שנעריו של סולימאני אינם מספקים את הסחורה, הוא חיזק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ודחק את איראן החוצה.
כניסתה המסיבית של רוסיה לסוריה, שהשתלבה בשאיפותיה להשפעה אזורית, הובילו להחלטתה ליטול את הובלת המאבק ולדחוק את איראן הצידה. במידה פחותה יותר תרמה גם השתלבותה של טורקיה במאבק הסורי לדחיקתה של איראן.
בעיראק הייתה זו עלייתו של ראש הממשלה חיידר אל-עבאדי, שאינו כה מחוייב למשטר האיראני, שהובילה לשינוי האוריינטציה. גם שם היא השתלבה בנכונות הגוברת של ארצות הברית לשוב ולהתערב בביצה המזרח-תיכונית ולצמצם את השפעתה של איראן.
את כל התהליכים הללו יש לראות גם מן הפרספקטיבה של הדינמיקה הפנימית באיראן, שכלכלתה נחלשה ומרחב התמרון הכלכלי, וכתוצאה מכך גם מרחב התמרון הגיאו-אסטרטגי שלה, הולך ומצטמצם.
התהליכים במזרח-התיכון, במיוחד בשנים האחרונות, הם מהירים, נפיצים, ולעיתים קרובות בלתי-צפויים. קשה לדעת אם התהליך שאנו מזהים כאן יימשך באותה עוצמה, אולם אין ספק שבנקודת הזמן הנוכחית הסהר השיעי-איראני הולך ודועך.
