ב-21 באוקטובר נשא רמדאן שַלַּח, מנהיג תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, נאום לציון 29 שנים להיווסדות התנועה. נאומו לא היה שונה בהרבה מנאומיו הקודמים, אבל ההקשר ההיסטורי והגיאו-פוליטי השתנה. 23 שנה לאחר כשלון הסכמי אוסלו ולנוכח השינויים המתחוללים בזירה הפנים פלסטינית, בזירה הערבית-האסלאמית והבין-לאומית, שלח יכול לזנוח את השאלה "מה יהא אחרי לכתו של אבו-מאזן" ולהתקדם לשאלה המהותית יותר: "מה יהא אחרי אבדן פלסטין".
תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שנוסדה באמצע שנות ה-80 והייתה ממחוללות האינתיפאדה הראשונה, נדחקה לשולי הזירה הפוליטית לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. במשך למעלה משני עשורים היא הייתה תנועה צבאית סוררת שטרפדה כל הודנה שנחתמה שלא בהסכמתה. היא לא פיתחה לעצמה תשתית אזרחית ולא נטלה חלק בבחירות למועצות המקומיות, למועצה המחוקקת ולנשיאות, ולכן נותרה שולית במשחק הפוליטי הפלסטיני.
רגע לפני ששלח ותנועתו מוצאים את עצמם מול סדר פוליטי חדש, שבו מרואן ברגותי הוא נשיא פלסטין וח'אלד משעל הוא ראש הממשלה, מבקש מנהיג הג'יהאד האסלאמי להשיב עטרה ליושנה. שלח ביקש בנאומו לבטל את הסכם אוסלו ואת ההכרה בישראל, לבנות את אש"ף מחדש, לגבש אסטרטגיה של מאבק מזוין המשותפת לכלל הקיבוצים הפלסטיניים (בתוך הקו הירוק, בגדה, בעזה ובפזורה) ולחזק את תנועת החרם נגד ישראל. הוא מתח ביקורת קשה על המשטרים הערביים שוויתרו על המאבק לשחרור פלסטין ונרמלו את יחסיהם עם ישראל.
ברקע מאיימות שלוש מגמות לדחוק את הסוגיה הפלסטינית מחוץ לסדר היום הערבי והעולמי, והן עשויות להניע איפוס כלים באסטרטגיית המאבק הפלסטיני. הראשונה היא נסיונם של המשטרים בתורכיה, איראן וקטר לתפוס את עמדת ההנהגה האזורית מידי השלטונות הערביים הדכאניים וה"חילוניים" ולהציל את פלסטין מידי ישראל. השניה היא חוסר הקשב של השחקנים המרכזיים בקהילה הבין-לאומית למתרחש בשטחים, בשל משברים דוחקים הרבה יותר באזור ובעולם כולו. סכין המטבח והירי הרקטי המזדמן מהצד הפלסטיני, והכיבוש מהצד הישראלי, מחווירים לעומת סוגיות בוערות הרבה יותר, תרתי משמע.
המגמה השלישית היא משבר המשילות ברשות הפלסטינית בשטחים ואי-האמון המתמשך בהנהגות הפוליטיות בעזה ובגדה המערבית, שהשלכותיהם ניכרו היטב בסקר דעת קהל שנערך לאחרונה בשטחים. מציאות זו מגבירה את שיתוף הפעולה בין ארגוני חברה אזרחית בשטחים, ובתחילת השנה אף נוסד גוף בשם "פעילים לאומיים לסיום הפילוג", המורכב מאישים מוכרים בתנועות הלאומיות החילוניות והאסלאמיות הפלסטיניות וזוכה ליחס חשדני מהרשות הפלסטינית. שותפויות אינטרסים כאלה אינן תופעה חדשה בזירה הפנים פלסטינית, והיא מתעוררת לחיים בתקופות של משבר פוליטי.
המאבק היצרי המתנהל בפתח ובחמאס סביב שאלת הירושה של אבו-מאזן כיו"ר הרשות הפלסטינית ושל ח'אלד משעל כראש הלשכה הפוליטית של חמאס, ומעורבותם של גורמים ערביים בסוגיה, מלמדים על התלות הפלסטינית הגוברת בשחקנים אזוריים. התדפקותם של אבו-מאזן, ח'אלד משעל, אסמאעיל הניה, מחמוד א-זהאר, מוסא אבו-מרזוק, ג'בריל רג'וב, מוחמד דחלאן וגם מרואן ברגותי מתוך הכלא על דלתותיהם של מנהיגים ערביים, אסלאמיים ובין-לאומיים כדי להשיג תעודת הכשר למנהיגותם העכשווית או העתידית היא אולי הביטוי הטראגי ביותר לנקודת השפל אליה התדרדרה ההנהגה הפלסטינית לאחר מותו של יאסר ערפאת. למעשה, הטוענים לכתר ההנהגה הפלסטינית נאלצים לבקש עזרה מבחוץ כדי להמליך עצמם על מי שמאס בהם מבית.
שלח נשא את נאומו על רקע תפאורה לאומית-פלסטינית ודתית וטרמינולוגיה ג'יהאדית שנועדו להפיח חיים בעם הפלסטיני הפסיבי ולעמתו עם השאלה "מה יהיה לאחר פלסטין". אבו-מאזן, לעומתו, דבר בתפאורה המדינית והפוליטית שבה בחר: נאומים מעל בימת האו"ם, קידום היוזמה הצרפתית, השתתפות בלווייתם של קורבנות הטרור בפריז ואף נוכחות בלווייתו של שמעון פרס, תוך נטילת סיכון פוליטי משמעותי.
האם העם הפלסטיני המיואש ידבק בדרכו של אבו-מאזן, שלא הועילה לו במאום עד כה בקהילה הבין-לאומית ובישראל, או שמא יאמץ את עצתו של רמדאן שלח לשוב לנקודת האפס של הסכסוך ולחדש את המאבק המזוין נגד ישראל?
