בשיח הגיאופוליטי בשנים האחרונות, "סעודיה ואיחוד האמירויות" הפך לצירוף שכמעט אין לפרקו. אם בשל האינטרסים המשותפים של השתיים בהחלשתה של איראן, בשל המעורבות המשותפת בלחימה במלחמת האזרחים בתימן, בשל השותפות בהובלת מגמת נרמול היחסים בין מדינות ערביות לישראל או בשל סיבות אחרות – היחסים החמים בין שתי כלכלות הנפט הגדולות במפרץ הפרסי נראים טבעיים לחלוטין. מנהיגיהן השאפתנים – "שני המוחמדים" – יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ויורש העצר של איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד – נחשבים ל"פאוור קאפל" של המזרח התיכון, ושיתוף הפעולה העמוק בין שתי המדינות נעשה לאחד הכוחות המניעים המשפיעים ביותר במפה האזורית.
אלא שבשבועות האחרונים, מסתמן, דם רע זורם בין שתי המדינות. בראשית החודש הטילה איחוד האמירויות וטו על הצעתן המשותפת של רוסיה ושל ערב הסעודית להגביר את תפוקת הנפט של מדינות קרטל יצואניות הנפט המורחב אופ"ק+ בשנים הבאות. איחוד האמירויות כבר הספיקה לסגת מאז מעמדתה, אולם בסעודיה לא מחלו לשכנה הקטנה ממזרח, וביטלו שורת פטורים ממכס שהוענקו לאיחוד האמירויות בייצוא לסעודיה – בין היתר על סחורות שיוצרו בישראל. הסעודים לא הסתפקו בכך, ולכאורה בשל התפשטות מגפת קורונה הוסיפו את איחוד האמירויות לרשימת המדינות האסורות לכניסת אזרחים סעודים. באמירויות הגיבו בזעם על ההשפלה, לטענתם, שבהצבתם "ברשימה אחת עם מדינות כמו אתיופיה, וייטנאם ובנגלדש", אסרו על אזרחים סעודים להיכנס למדינתם וביטלו את כל הטיסות המתוכננות של חברת התעופה הלאומית Emirates אל סעודיה וממנה. שתי המדינות, כך נראה, נמצאות על מסלול התנגשות.
אולם בשעה ששני נסיכי הכתר מסרבים לקיים שיחת "יחסינו לאן", מתגברת התהייה מה עומד בבסיס המשבר בין המדינות. אילו אינטרסים קירבו ביניהן לכתחילה, ואילו אינטרסים מרחיקים ביניהן עתה? כיצד בא הסכסוך המתוקשר לידי ביטוי בצעדי המדיניות של שתי המדינות בעת האחרונה, והיכן הוא משתלב במפת הבריתות האזורית הרחבה? וכדי לא לשכוח את עניין החיים עצמם, היכן משתלבת ישראל בכל הסיפור?
שורת מאמרי דעה וניתוח שהתפרסמו בשבועות האחרונים בעיתונות הערבית מנסים לעשות סדר בשאלות. מהטקסטים שכתבו שורת כותבים, פובליציסטים ומומחים למדיניות מהעולם הערבי, בתוכם אמג'ד אחמד ג'בריל, מוסטפא עבד א־סלאם (בשני מאמרים) עורייב א־רנתאווי ואסחאק אל־מסאווא – עולה בבירור: זהו רק קצה הקרחון. ירח הדבש של סעודיה ואיחוד האמירויות אומנם כבר התקלקל, אולם הוא עשוי להפוך עד מהרה לגירושין מכוערים.
בראי ההיסטוריה, היחסים החמים בין שתי המדינות והשותפות בהנהגת מדינות המפרץ שאפיינו את העשור האחרון הם המקרה החריג. בשנת 1971 שבע האמירויות הקטנות שהיוו את הפרוטקטורט הבריטי "חוף שביתת הנשק" זכו לעצמאות והתאחדו ליצירת מדינת האמירויות. באותה העת, מאחורי ערב הסעודית כבר היו עשורים של ותק כמעצמה ערבית הגמונית, והיא לא התכוונה לחלוק בבכורה. באותן השנים היו היחסים בין השתיים עכורים בעטיו של סכסוך גבולות ותיק, והוא אומנם הסתיים בשנת 1974 ב"הסכם ג'דה", אלא שההסכם נטה לרעת האמירויות באופן מובהק.
לאורך העשורים הבאים היחסים בין השכנות נותרו קרירים ולעיתים הפכו לעימותים מכוערים ממש. בשנת 1999, כאשר דרשו באבו דאבי שסעודיה תפסיק את מאמצי החיזור הדיפלומטי שניהלה באותה עת למול איראן, השיב יורש העצר הסעודי: "האמירויות? הן בעצמן חצי איראניות". מצידו, בשנים הראשונות של המאה הנוכחית צוטט יורש העצר של האמירויות במסמכים מודלפים כשהוא אומר לבכיר אמריקני ש"מנהיגי סעודיה הם חבורת ישישים חדלי אישים, ואזרחי סעודיה ממתינים שארצות הברית תפיל את שלטון משפחת המלוכה". בשנת 2010 אף אירעו חילופי אש בין כוחות צבא משתי המדינות באותו אזור גבול ביניהן השנוי במחלוקת. בסעודיה לא חיבבו את האמירויות, באמירויות לא חיבבו את סעודיה, ולא היה כל רמז לכך שבתוך שנה המצב עומד להשתנות מן הקצה אל הקצה.
אלא שבשנת 2011 עמדה כל אחת מן המדינות מול אויב משותף, מסוכן פי כמה וכמה לעומת השנייה – האביב הערבי. שלטונות דיקטטוריים בני עשרות שנים קרסו בכל רחבי העולם הערבי, ובסעודיה ובאמירויות – שהמשטרים האוטוקרטיים בשתיהן אפילו אינם מנסים להעמיד פנים שלאזרחיהם יש זכויות פוליטיות – חששו מתביעות האזרחים. בפרט חששו בשתי המדינות ממהפכה בנוסח מצרים ותוניסיה, היכן שאירועי האביב הערבי העלו לשלטון תנועה דמוקרטית על בסיס אידיאולוגיית האסלאם הפוליטי של תנועת האחים המוסלמים. שתי המדינות הכריזו מלחמת חורמה נגד הארגון ופטרוניותיו טורקיה וקטאר, מלחמה שהגיעה לאחד משיאיה בשנת 2017 עם הכרזת חרם דיפלומטי על קטאר.
על חלקה של איראן
לצד האחים המוסלמים, שושבינה נוספת של סיפור האהבה במפרץ היא איראן, שלה רוחשות שתי המדינות איבה משותפת. כך, בשנת 2015 חלקו השתיים חשש משותף מהתבססותה של איראן בדרום חצי האי הערב לנוכח השתלטות המורדים התימנים השיעים מתנועת "אנצאר אללה", המגובה על ידי איראן, על הבירה צנעא ועל כל צפון תימן בואכה הגבול עם סעודיה. הסעודים, אחוזי חלחלה למחשבה שמדינת מורדים בחסות איראנית תנשוף בעורפם, הכריזו על הקמת קואליציה למאבק במורדים; איחוד האמירויות מיהרה להצטרף, והיה זה אות פתיחה למלחמה שנמשכת עד היום וכבר גבתה את חייהם של יותר ממאה אלף בני אדם. השנאה לאיראן שאיחדה את סעודיה ואת האמירויות הולידה גם אהבה משותפת – בניסיון לכונן ברית אזורית אסטרטגית נגד איראן, בשנים האחרונות השתיים התקרבו מאוד לישראל. אגב כך נסוגו במידה רבה מהמחויבות המוצהרת למאבק להקמת מדינה פלסטינית, ואף פיתחו אג'נדה אנטי־פלסטינית למדי.
אלא שכפי שניתן לראות בבירור, הידוק היחסים בין שתי המדינות נבע בעיקר מדמיון אינטרסים. אך טבעי אפוא שהיכן שהאינטרסים כבר אינם משותפים – גם היחסים אינם הדוקים כבעבר. למעשה, שורת הבדלים עקרוניים בין עמדותיהן של המדינות מתחילים להתגלות כעת, ולדבר יש השלכות על שלל תחומי שיתוף הפעולה של השתיים. נקודה אחת שנתונה במחלוקת היא היחס לתנועת האחים המוסלמים: בעבור איחוד האמירויות, ששליטיה מחזיקים ככלל בעמדות דתיות מתונות, אידיאולוגיית האסלאם הפוליטי הפונדמנטליסטית של תנועת האחים המוסלמים היא בגדר איום קיומי. לסעודיה, מנגד, יש עמדות מוצקות הרבה פחות באשר לתנועה. למעשה, בענייני דת, התנועה מחזיקה בעמדות דומות למדי לאלו של הזרם הווהאבי הקיצוני, הנותן את הטון בחוגים המקורבים לכתר הסעודי. לאורך עשורים רבים שיתפה סעודיה פעולה דווקא עם האחים המוסלמים, בין היתר במאבק נגד השפעת הגוש הסוציאליסטי על העולם הערבי במאה שעברה.
באשר לאיראן לעומת זאת, עמדתה של איחוד האמירויות מתונה ופרגמאטית יותר מהעמדה הסעודית. זאת, בין היתר, היות שאיראן היא אחד מן היעדים המרכזיים בעולם כולו לסחורות מיוצאות מאיחוד האמירויות. הסעודים, מנגד, אינם רוצים כלל בטובתה של איראן, אולם הם חוששים ממנה: סעודיה היא אחת מן האויבים הוותיקים ביותר של משטר האיאתוללות ובעלי בריתו באזור, ובשנים האחרונות היא ספגה שורה של מתקפות צבאיות כואבות מצד המורדים הפרו־איראניים בתימן.
המחלוקת לגבי היחסים עם ישראל
לבסוף, למעשה, השתיים כלל אינן רואות עין בעין את היחסים עם ישראל. בסעודיה, ישראל הייתה מאז ומעולם בגדר מילה גסה, ולאורך שנים ארוכות סעודיה עמדה בראש מאבקים ערביים שונים נגד ישראל ולמען המאבק הלאומי הפלסטיני, בכלל זאת חרם הליגה הערבית על ישראל. בשנים האחרונות, לאור התחזקותה של איראן, סעודיה ניאותה לשלב כוחות עם ישראל; אולם היה זה בעיקר משנאת המן. איחוד האמירויות לבבית הרבה יותר: יחסים חשאיים התקיימו בין איחוד האמירויות לישראל מאז שנות התשעים, ולמעט אי אלו אירועים נקודתיים לא היה דבר בתולדות היחסים המדינות שיבשר על הצורך בחתימת הסכם שלום ביניהן.
לא נותר אלא לחכות שהידידות השברירית תקרוס, ואומנם בשנה האחרונה חלו באזור התפתחויות שאפשרו למחלוקות לצוף. ראשית, ככל שעובר הזמן שתי המדינות חולקות פחות ופחות מטרות משותפות בלחימה בתימן: איחוד האמירויות כבר הצליחה להבטיח את השמירה על האינטרסים החיוניים שלה בתחום הסחר הימי בדרום תימן. היא הגיעה למסקנה שהמשך הלחימה רק יפגע בה כלכלית ויעורר את חמתה של איראן כלפיה, ולאימתה של סעודיה היא ניתקה את אחיזתה בתימן. לדידה של ערב הסעודית, המלחמה בהתבססות האיראנית בתימן היא בגדר עניין קריטי, והיא לא תיסוג ממנה לפני שתבטיח את האינטרסים הביטחוניים שלה בגבול. עם זאת, בסעודיה מבינים שמלחמה כוללת עם איראן איננה עוד אופציה לאחר תום כהונתו של הנשיא טראמפ. איראן, מבינים בסעודיה, שבה לזירה הדיפלומטית, ויש למצוא מסילות לליבה. היות שהדרך לטהראן עוברת לדעת הכתר הסעודי בטורקיה ובקטאר, סעודיה מהדקת בעת האחרונה את יחסיה עם הפטרוניות של תנועת האחים המוסלמים – למורת רוחה של השכנה הצעירה.
המציאות באזור בעידן שלאחר טראמפ העלתה אל פני השטח גם את הבדלי העמדות בין שתי המדינות בעניין ישראל. האמירויות, שלכתחילה הסתייגה מישראל במידה פחותה בהרבה לעומת סעודיה, ששה לחתום על הסכם נרמול היחסים בלי שום קשר ללחציו של ממשל טראמפ. למעשה, היא רואה בברית עם ישראל צעד חשוב בדרך לעמדת ההנהגה של מחנה ההתנגדות לאיראן במזרח התיכון. הקרבה לישראל אף משרתת את מאמציה להצטייד באמצעי לחימה מתקדמים, ומבטיחה לה אספקה שוטפת של טכנולוגיות ישראליות לריגול ולמעקב אחרי אזרחיה שלה. בריאד, מנגד, מברכים על לכתו של הנשיא האמריקני השנוי במחלוקת, שעד לימים האחרונים של כהונתו הפעיל על סעודיה מכבש לחצים לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בעיני סעודיה, העמדות הפרו־ישראליות והאנטי־פלסטיניות שאפיינו את מדיניותה בשנים האחרונות החלישו את מעמדה ובודדו אותה, והיא מבקשת לסגת מהן. אין זה מקרה שכדי להעניש את איחוד האמירויות על מדיניותה בתחום הנפט, סעודיה בחרה לפגוע בייצוא מוצרים ישראלים לשטחה.
ממילא, עתה כשדרכיהן הגיאואסטרטגיות של סעודיה ושל האמירויות הולכות ומתפצלות, שתי הכלכלות הגדולות ביותר במפרץ מבקשות לנגוס זו בעושרה של זו. סעודיה, שזה שנים מנסה להקטין את תלותה בנפט ולפתח את תחומי השירותים והפיננסים בשטחה, מאתגרת את מעמד הבכורה שיש לאמירויות בתחומים אלה במפרץ. בין היתר היא הפעילה לחץ על חברות בין־לאומיות להעביר את המטה האזורי שלהן מדובאי לשטחיה שלה, ובמסגרת "חזון 2030" שלה השקיעה הון עתק בפרויקט ההקמה של העיר "ניאום", שאמורה לגזול מדובאי את מעמדה כבירת העסקים של האזור. לאמירויות, שכלכלתה ספגה מכה קשה כתוצאה ממגפת הקורונה וממשבר הנפט שבא בעקבותיה, נותר רק להיאבק ללא הצלחה על האינטרסים שלה בפורום אופ"ק ולקוות שהשכנה הגדולה תמשיך לכלות את הונה על מעורבות במלחמות יקרות ברחבי המזרח התיכון.
במבט לעתיד, הכותבים שעל דבריהם מבוססות השורות לעיל, מאמינים שמגמת ההתרחקות צפויה להמשיך ולהעמיק. יש מהם שסבורים שמדובר בתהליך טבעי: האמירויות, לדבריהם, היא מדינה קטנה ששכחה את מקומה. היא תוותר על יומרותיה הגדולות, הם מנבאים, תבין שהונה העצום אינו יכול לקנות כל דבר ושישראל היא משענת קנה רצוץ, ותשאיר את הנהגת המפרץ למי שראויה לה – סעודיה. אחרים סבורים שהאמירויות לא תוותר כל כך מהר: כוחה הולך וגדל באופן עקבי מאז הקמתה, לדבריהם, ועוד נותרו לה אפשרויות שלא מומשו בבית המלוכה הסעודי ומחוצה לו. בריאד, מוחמד בן סלמאן אומנם חושב שזו העת להשיב לסעודיה את הבכורה, אולם בשנים שחלפו מאז קם באבו דאבי טוען לכתר חזק לא פחות – מוחמד בן זאיד. כך או אחרת, נראה שהמתיחות האחרונה בין שתי המדינות היא רק קדימון לחיכוכים העתידים לבוא. אחרי הכול, במילותיו של עורייב א־רנתאווי, "שני המוחמדים דומים זה לזה באישיותם, בשאיפותיהם, באופיים ההרפתקני ובתאוות השלטון שלהם. הם כמו שני קטבים זהים של מגנט: לעולם לא יוכלו לחיות זה עם זה בהרמוניה".
